אל תטעו. רב"ט איסי קמפבל, מש"קית סיור בבית-הספר למקצועות החי"ר, לא תימצא מרקדת סביב מדורה ענקית, מושחת פניה בבוץ חם או מנהלת שיח עם הצ'יף העליון שמנבא עתידות. היא לא חיה באוהל ולא עוטה על עצמה נוצות צבעוניות וצדה דביבונים בחץ וקשת. היא גם לא תצא למאבק למען זכויות האינדיאנים באמריקה. ובכל זאת, רב"ט קמפבל יכולה לספר על עצמה שגם היא לוקחת חלק קטן בעולם הקסום הזה, ששייך בעיקר לסרטים של וולט דיסני ולאגדות רחוקות.
"אני לא פוקהונטס. קשה לי להגיד שאני ממש אינדיאנית", היא אומרת בחיוך. "מי ששומע על המקורות שלי חושב מיד שאני חיה באוהל ומסתובבת עם נוצות. יש לי שורשים אינדיאניים, וחשוב להבין שאני מתעניינת בעולם הזה, אבל לא ממש חלק ממנו. ובכל זאת, כששואלים, כיף להגיד שהשורשים האלה קיימים".
השורשים האלה, שנאספו על-ידי כור ההיתוך אל חיק התבשיל הלא ברור שנקרא ישראל, החלו מסבתא-רבא של אבא של איסי. "סבתא שלי חיה בצפון אמריקה", מסבירה קמפבל. "היא חיה חיים אינדיאניים לתפארת, לפי כל המסורות. סבא וסבתא שלי כבר הלכו והתרחקו מהמסורות האלה, תהליך שעבר על כל האינדיאנים באמריקה".
מהמגורים בקהילה האינדיאנית בצפון אמריקה, התרחקה משפחת קמפבל אל המציאות האמריקאית השגרתית. את המסורות האקזוטיות תפסו חגי הכריסמס וההודיה. "כל המשפחה ניהלה חיי נצרות", היא מספרת. בוקר בהיר אחד, כך מעידה אמא של איסי, החליטו סבא וסבתא בהחלטה רגעית, נחפזת, בעקבות הארה, שהתרחשה באופן מוזר אצל שניהם באותו היום - לעלות לארץ ולהתגייר והגיעו ישר למרכז הקליטה בערד. אבא שלי, שהכיר את אמא שלי, יהודייה מרוקאית, התגייר והתחתן איתה".
אבא של איסי, שהיה קשור לשורשיו האינדיאניים, נפטר ממחלה כשמלאו לה חמש. הוא נהג לעצב שרשראות וחפצי אמנות שונים ברוח אינדיאנית. את הקשר הקלוש שנותר לה עם העולם ההוא, היא איבדה כשאביה נפטר ובסמיכות אליו גם סבה. סבתה חיה בארצות הברית.
דבר נוסף שיש לקמפבל מהתרבות ההיא, הוא השם שלה. "איסי זה איילה בשפת האינדיאנים. לאחותי קוראים אינלי, שזה שועל שחור. רק לאחי הגדול קוראים בן.
הבית של קמפבל ניצב בשדה בוקר, מרחק 15 דקות נסיעה מביסלמ"ח, עמוק בתוך המדבר. הבית, עתיק ומיוחד למראה, עשוי כולו מבוץ. "בית הבוץ שלי נפרד לחלוטין מעניין האינדיאניות", היא מבהירה. "העניין הזה, של לבנות בית מבוץ, הגיע גם משדה בוקר, שהחיבור לסביבה שם הוא מאוד חזק, וגם מאסי, בעלה של אמא שלי, שהוביל את כל העניין. הוא זה שהגה ותכנן".
בית הבוץ של המשפחה הוא היחיד מסוגו בארץ. "יש בתי בוץ בארץ שעשויים מאיטונג מכוסה בבוץ, או שאר ניסיונות של 'כאילו'. אבל אנחנו הבית היחיד שעשוי ממש מלבני בוץ. הבית שלנו בנוי אך ורק מאבנים מאדמת לס. אין איטונג ולא בטון. זה שיא התכנון האקולוגי".
אחד הפתגמים המזוהים במיוחד עם המסורת האינדיאנית אומר ש"איננו יורשים את העולם מאבותינו. אנו מקבלים אותו בהשאלה מילדינו. חובה עלינו להחזירו להם במצב שלם". אולי גם זה היווה חלק בשיקול לעבור לגור בבית בוץ.
הרעיון לבניית הבית הייחודי הגיע בעקבות סגירה של מפעל באזור הערבה. במפעל יוצרו אבני בוץ, על מנת לבנות בית-מלון. עם סגירת המלון החליטה המשפחה לקנות את האבנים ולבנות בית בשדה בוקר. "העניין נבע מתוך התחשבות בסביבה", היא מדגישה. "לא היה שום גורם אחר. לא חשבנו לעצמנו לעשות בית מיוחד ולמשוך תשומת לב. אבל בינתיים בכל זאת, הבית הפך למין מוקד עלייה לרגל.
ואת התחברת מיד לרעיון?
"ממש לא", היא מכריזה. "רציתי בית רגיל, מאבנים, בית נורמלי. אבל היום אני יודעת שגם אני אגור בבית בוץ".
ולא פחדת שהבית יימס במגע עם הגשם?
קמפבל מחייכת חיוך רחב. "כולם שואלים את זה תמיד", היא צוחקת. "אל דאגה, הבית שלנו חזק מאוד. הוא עומד כבר כמה שנים, אנחנו גרים בו כבר לא מעט זמן ולמרות שהוא נראה ישן, בגלל סוג האבנים, הוא מוכיח את עצמו מצוין".
אולי חלק מתחושת המחויבות לחקור את העניין נובעת מהמוות של אביך?
"זו לא תחושת מחויבות כמו רצון חזק. זה לא משהו שאני חייבת, כי אנחנו אחרוני האינדיאנים. אני פשוט מאוד רוצה".
בצד השני של העולם, שרידי אינדיאנים מעטים מנהלים מלחמת חורמה, מאבק עיקש, נגד ממשלה דורסנית, שמבקשת להרוס את הטבע מהיסוד. אגדה אינדיאנית עתיקה מספרת שדובים לבנים בודדים מסתובבים ביערות קנדה, בין המון דובים שחורים ומהווים אות מה"אל העורב", שמבקש לאותת לבני התמותה על-ידי הצבע הלבן, שיש לשמור על העולם שלנו טהור ונקי. אחרוני האינדיאנים ביבשת אמריקה מבקשים לקיים את מצוות האל הזו.
בשבילי ביסלמ"ח טוראי קמפבל מתכופפת פתאום, ומרימה חתיכת דף סוררת מאדמת המדבר. "כשהיינו בקמ"ד וניווטנו, לא היה מצב בכלל שמישהי הייתה זורקת משהו על הרצפה", היא מספרת בחיוך, וזורקת את הלכלוך לפח. "נתנו לי להיות אחראית חינוך על איכות הסביבה, וממש שמחתי בזה, עשינו סלי מחזור בכל מקום. חברים שלי מהתיכון שומעים שאני כזאת עכשיו, וצוחקים עליי כל הזמן. אבל לא אכפת לי. הכי חשוב שהמדבר יישאר נקי".
