האיזור האישי שלי
כאן נרכז עבורך באופן אוטומטי את כל תחומי הלימוד שהתעניינת בהם בעת ביקורך באתר
הבחירות שלי
להכוונה מקצועית חינם השאר פרטים ונציגנו יחזרו אליך

הגנה עברית

הכושים העבריים לא אוכלים בשר, ולמען האמת, הם טבעונים ; הם גם לא בדיוק שולטים בשפה העברית ; תאמינו או לא, הם צמים בכל שבת צום מלא של 24 שעות ; איך כל זה מסתדר עם גיוס לגדוד 50 של הנח"ל?

| 08-03-2006 09:54:00

אפילו בגדוד שאחוז הצמחונים בו, אם ללכת לפי הסטטיסטיקה הסטריאוטיפית, הוא מהגבוהים בצה"ל - לא היו מוכנים לקראת הדבר הזה. "תראי מה הם אוכלים", הצביע אחד החיילים על גוש טופו עסיסי במיוחד שנח בשלווה במקרר. "זה... זה נראה... אני לא רוצה להגיד כמו מה זה נראה". מבטו, מהול בבעתה ובגועל, אמר הכל. הטופו, מנגד, נראה די טוב בתוך השקית הנצמדת שלו. אבל אפשר להבין את התסכול מהרגליו של הגרעין החדש שהצטרף לגדוד לפני חצי שנה, וכעת מסיים את האימון המתקדם. לא בשר, לא חלב, לא ביצים, לא נעלי עור, לא אוכל בשבת, לא בגדים סינתטיים. לך תבין. לגדוד 50 קצת קשה לעכל את התופעה הזו שקוראים לה "קהילת הכושים העבריים", או פשוט "העבריים", בלשון המפקדים והעבריים עצמם.
כמה עשרות מבני הקהילה התגייסו בקיץ האחרון לצבא, כמחזור הצבאי הראשון מתוכה. הם פוזרו בין החילות השונים. שבעה מהם הגיעו לגדוד 50 כגרעין נח"ל. נכון לעכשיו


נשארו חמישה, מתוכם אחד בדרך לקורס מ"כים. בעוד שנה יצאו - ככל בני הגרעינים שמרכיבים את הגדוד הנח"לאווי - לפרק משימה. רק שבניגוד לחבריהם, הם אמורים לבנות באותו פרק קיבוץ חדש לקהילה ולכל מי שמעוניין להצטרף. "

קהילת הכושים העבריים היא סיפור מעניין למדי. בשנת 1960, בשיקגו, החל נהג אוטובוס אחד, בן עמי בן ישראל קרטר, להתקרב ליהדות. בשלב מסוים, לדבריו, הוא חווה התגלות אלוהית שלימדה אותו כי מקורם של האפרו-אמריקאים באחד מעשרת השבטים שגלו מארץ ישראל. תוך זמן קצר נאספו סביבו מאמינים עד שהוקמה לה קבוצה חזקה. בדצמבר 1969 הם כבר נחתו בישראל. לפני-כן, הם עברו שנתיים וחצי של שהייה בליבריה. הייתה זו תקופת הכשרה בהשראת יציאת מצרים, על מנת להתנקות מהמנהגים וההרגלים הנוראיים שנטמעו בהם במהלך שהותם בארצות הברית.
מתוך 400 האנשים שהגיעו לליבריה עלו לארץ רק 93, כשהספתח לשהותם בארץ היה המתנה בשדה התעופה, תוך שמירה על שגרת חייהם. הם פשוט התנהלו בו כרגיל - כולל תפילות, טיפול בילדים ותליית חיתולים - עד שהמדינה הועילה לקלוט אותם כעולים, כעבור יממה אחת. משם הגיעה הקהילה לדימונה למצפה רמון ולערד.
שנתיים אחר-כך החליטה המדינה שלא לאפשר את כניסתם של שאר חברי הקהילה לארץ וגירשה אותם חזרה לארצות הברית. הם עתרו לבג"ץ ותבעו את זכותם לעלות ארצה, אך משום שאינם יהודים על-פי ההגדרה, לא הצליחו להשתמש בחוק השבות כעילה לעתירתם. בית-המשפט המליץ להשאיר רק את אלה שכבר בארץ. כך התפתחה וצמחה לה הקהילה בשקט, כשמדי פעם מצליחים כמה לעלות מארצות הברית בתירוצים כאלה ואחרים.

ב-1978 העלה ראש עיריית דימונה דאז, ז'אק אמיר, את נושא העבריים לסדר היום, בטענה שהמדינה אינה מטפלת בהם כראוי. שר הפנים, יוסף בורג, מינה ועדה שתבדוק את העניין וזו קבעה כי ממשלת ישראל מתעלמת מבעיות הקהילה. המלצתה הייתה לאפשר להם מעמד חוקי בארץ. רק ב-1990 הוסדר לבסוף המעמד שלהם, על-ידי אריה דרעי, והם זכו לקבל רישיונות עבודה וליהנות ממעמד של תושבים ארעיים. כעבור יותר מ-10 שנים נוספות נחשבו סוף-סוף לתושבי קבע. באותה התקופה גם, התעורר אצלם הרצון לשרת בצבא. אם כבר ישראלים, חשבו שם, אז עד הסוף.

בהתחלה לא גייסו אותם
המגבלות היו רבות. "זו חברה מאוד מיוחדת", מסביר סרן ראם. "יש להם הווי שלם משלהם. הווי ששולט בכל תחומי החיים".
"השוק הראשוני שלנו היה עם האוכל", אומר סגן אלעד. "גם בגלל האוכל הטבעוני, וגם משום שהם צמים בשבתות, והייתה בהתחלה שאלה אם הם ישמרו או לא". בטח שומרים.

הקהילה גם שומרת שבת, שמירה שכוללת צום מלא ל-24 שעות. הלבוש מורכב מבדים טבעיים, המגורים שיתופיים - כמה משפחות בבית - לפעמים אפשר למצוא 20 או 30 אנשים שחיים תחת קורת גג אחת .

הכל מאוד מגובש, מלא עוצמה, ובו-זמנית פתוח. בניגוד לדברי הזדון שהופצו עליהם, על היותם כת מסוכנת ושאר הדברים שנוהגים להגיד כאן על כל כפתור שסוטה מהנורמה, הם דווקא מאפשרים הצצה לעולמם. כיום הם מונים כ-2,000 נפשות, ומתגוררים עדיין בשלושת היישובים אליהם הגיעו לפני 30 שנה. "בהתחלה פשוט לא גייסו אותנו", מסביר פאולר. "אין לקהילה שלנו בעיה אידאולוגית עם צבא. אמנם אנחנו דוגלים ברעיון של לא להרוג בני אדם, אבל אנחנו חיים במדינה הזו והיא הבית שלנו. רצינו לשרת בצבא".

שבתות קשות
הבעיה הראשונה שלהם, מעבר לעניין האוכל, היתה - ולא במפתיע - אותה הבעיה המשותפת לכל החיילים. "בהתחלה היה לנו קשה עם השבתות", אומר טוראי קואטס. "הבטיחו לנו שלא נסגור הרבה", מוסיף פאולר. "עם האוכל ידענו שנסתדר. הייתי אופטימי, כי ראיתי שהמפקדים מנסים לעזור לנו. קיבלנו יחס מיוחד".

"הכי קשה היה להבין מה חסר להם", אומר מפקד המחלקה בה משרתים העבריים, סג"ם עמיר. "לא הבנו מה הם רוצים שיהיה. היה קשה להבין. הם מאוד שקטים, לא מתלוננים. אתה עומד מול אנשים, רואה שהם רוצים משהו, ולא יודע איך לעזור להם".
כעבור זמן מה הם קיבלו דמי כלכלה כפי שניתן לטבעונים בצבא, ובאמצעותו רכשו מוצרים אורגניים משלהם והשתמשו בהם.

חזקים באמונה
בניגוד למצופה, המפלט, מבחינתם של העבריים, אינו אחד בכתפו של השני. "אולי זו הבעיה", אומר אליאל. "אנחנו אף פעם לא בורחים אחד לשני בתוך הקבוצה. אנחנו פותרים את הכל לבד. רוב האנשים כאן, כשקשה להם, הולכים לחבר שעשה איתם שנת שירות.

האם לשהייה פה, ולהיטמעות בקרב החיילים, אין השלכות על התרבות שלכם? אין סיכוי שהיא תגרום לכם לוותר על חלק ממנהגי הקהילה?
"זה נכון שאנחנו שונים", אומר פאולר, "אבל אנחנו גם מאוד חזקים באמונות שלנו. תמיד כשמתעוררים אצלי ספקות בנוגע למשהו מהתרבות שלנו, אני שואל ובודק. אני כל הזמן מתייעץ עם אבא שלי".
בעוד שבועיים, עם העלייה לקו הראשון, בפיקוד המרכז, יעלו שאלות נוספות. "נהיה מוכנים לשתות בשבת, נראה לי, כי אין ברירה", אומר קואטס. "בקו, ובכלל, יש דברים שיכולים קצת לשנות את המנהגים שלנו", אומר אליאל. "זה משפיע עלינו, עליי, במידה מסוימת. אבל זה חלק מהייעוד שלי, של להיות לוחם. יש דברים שאני מוכן להקריב".

כלים שיעזרו לך לבחור מה ללמוד
המבדק
מחשבן סיכויי קבלה
מחשבון בגרויות
X
שירות אישי חינם
מחפש את מוסד הלימודים שהכי מתאים לך? השאר פרטים
באנר פירסומי