הרגש הוא הדבר הכי נכון, לכל אחד, על פיו צריך לפעול. אני יודע את זה. אבל אם הוא כל כך נכון, למה כולם אומרים לי שהוא לא נכון, למה את חשבת שהוא לא צודק?.
אני כל כך מאמין, שאירועים בחיים לא קורים סתם. כל פגישה וכל מאורע, רע או טוב שנראה כצרוף מקרים סתמי, יש מאחוריו סיבה. אולי לא כולם מסוגלים באמת לראות ולהבין אותו. לחברה המודרנית יש חוקים משלה, היא אומרת "כל משהו טוב שנגמר, צריך היה להיגמר, אחריו יגיע משהו טוב יותר". החברה המודרנית הזאת, משפיעה על כולנו, בגלל זה אנחנו לפעמים פועלים לא לפי מה שבאמת הרגשנו; להמשיך להאמין באהבה חזקה שנגמרה, לנסות הכול ולהחזיר אותה, נראה כמשהו אובססיבי ומוגזם לרוב בני האדם.
איך מרגשים שזה באמת נכון? שיש משהו חזק ואסור לוותר עליו. התשובה מאוד פשוטה ומדויקת; הרגש העמוק בפנים, גורם להבין שיש פה משהו. אתה מקבל בחזרה אנרגיה חיובית, והכל מסביב מגיע, בסופו של דבר לאותה נקודה רחוקה. בקצה המנהרה רואים את האור החזק, אני מרגיש שאני יכול לגעת בו, הרי הייתי שם, והיה לי כל כך נעים שם וחם.
כאשר רוצים לשכוח מישהו שמאוד אוהבים, כוח הרצון שלנו מסוגל לזה, זה לא קל, אני בגדול הצלחתי. הבעיה שעל החלומות, אין לי שליטה, חזרת אליי, למרות שבאמת רציתי להמשיך בלעדייך. האמת היא קצת עצובה, אני לא באמת מצליח, עמוק בפנים אני חושב עלייך כול יום.
ניצחונות רבים השגתי, אבל התבוסה שלי לך, לא שווה את כל הניצחונות שהיו בלעדייך. כאשר אני חושב על זה היום, קשה לי להבין בכלל, איך המשכתי בלי הנוכחות שלך כל השנה הזאת. התרגלתי לשגרה איתך. היה מפחיד לעשות פתאום הכל לבד, הבנתי את זה אחרי השבוע הראשון, שלא היית יותר.
אחרי הערב האחרון, הוצאתי את כל הבגדים שלך מהארון שלי ונתתי לך. עכשיו אני מבין שלא באמת התגברתי. כל ההצלחות שלי בלעדייך, היו באמת רק בגללך, רציתי להוכיח לך שאני מסוגל גם לבד, למענך.
למדתי הרבה על עצמי שלא היית יותר בסביבה. מה שלמדתי הכי הרבה, זה שגם אחרי שנה, לא ממש הצלחתי להוציא אותך מהחיים שלי. אין יום שאני לא חושב על הרגעים שלנו ביחד, אני פוחד שאני לעולם לא אצליח באמת לאהוב, באמת לתת מעצמי, כמו שנתתי לך. הגיע לך לזכות באהבה שלי, אני גבר עם ביציים אני מסוגל להודות.
ישבת לך שקטה, אולי קצת עייפה, לא ממש מתחברת לעניין של המסיבה. לרגע רציתי לצעוק לך "בואי נברח מפה שנינו, לבד, כמו פעם, לאן שאת רוצה". הרי ברור שהייתי נוהג, לאן שבלב את הכי היית רוצה להיות.
חשבתי איך היה לפני שנה, אחרי שהכול ניגמר חזרנו בדיוק לאותו מקום. כל האנשים שמכירים אותנו ביחד, הנוף הזה היה להם לא מוכר, נראה להם מוזר ששנינו באותו מקום, אבל יושבים בנפרד.
כמה צירופי מקרים צריך, כמה רמזים מהחיים צריך כדי לגרום להבין שאני לא חי באשליות של ילד מאוהב. זה הרבה יותר מזה כל הטלפתיה, הרצונות של שנינו שמתחברים יחדיו, ההבנה העיוורת, הפרגון, העזרה. זה משהו שכתוב למעלה, בכוכבים.
אולי אני אופטימי בצורה יוצאת דופן, אבל ידעתי בדיוק מה תגידי, לפני שהתחלת בכלל לדבר. גם אחרי שנה שלמה, ידעתי מה עשית ומה את עושה בכל רגע, בלי לשאול ובלי להיות איתך. לא בגלל שאני מכיר אותך הכי טוב בעולם, אלא בגלל שאני מרגיש אותך הכי טוב מכולם.
לגלות לך סוד, ידעתי שניפגש בין השלוליות בחוץ. ראיתי את הרגע הזה בעיני, הרבה לפני שהוא קרה. הרגשתי את זה כשהלכתי, מבטי חיפשתי אותך. הרגשתי שפה אני עומד לפגוש אותך.
ובאמת, מה הסיכויים שבדיוק באותו רגע, הייתי צריך לחזור לחניה ואת עברת מולי למסיבה, סתם צרוף מקרים? הייתי יכול לפגוש אלף אנשים אחרים, אבל פגשתי אותך. פגשתי את האדם הכי חשוב לי בחיים, גם אחרי כל כך הרבה זמן.
השתנתי, הצלחתי בכל מה שרציתי, הרבה בגללך, אבל משהו אחד לא ישתנה לצערך. עדיין, עמוק בפנים אני אוהב אותך. כן, מה לעשות אני הולך לפי הלב וגם אם בסוף אתאכזב, אני יודע שללכת לפי הרגש, מביא אותך למקומות הנכונים ביותר בחיים. את זה את למדת אותי...
