מחנה הפליטים בלאטה בשכם הוא מקום צפוף במיוחד. רוחבן של הסמטאות אינו עולה על מטר, וכל תזוזה של כוח ביניהן כרוכה בסיכון רב. "בבלאטה טרור זה ילד שממתין לפוצץ עליך מטען", מסביר רס"ן יואב שיינקין, עד ל-8 בנובמבר אשתקד, מפקד פלוגת החוד של גדוד 101 בצנחנים. כיום כבר מתמודד שיינקין עם שדה קרב אחר בתכלית, לא בסמטאות אלא בביתו שלו.
במבט ראשון נראה חלל דירתו סטנדרטי, נינוח. ידית הדלת בדיוק בגובה הנכון, כך גם השיש וקומקום הקפה שעליו, כך גם הכוננית הנמוכה שהמחשב הנישא מונח עליה - הכל בדיוק בגובה שמתאים לכיסא הגלגלים שעליו יושב שיינקין. החלל ריק יחסית, אלא שמבט נוסף לעבר נישה צדדית מגלה שרידים אחרים למלחמה שאולי התחוללה פה. שולחנות ורהיטים נוספים הורמו על צדם, כדי להגדיל את המקום, להקטין את הצפיפות וליצור סמטה שתאפשר לכיסא המתגלגל של שיינקין לנוע בחופשיות.
מרווח התזוזה פה גדול יותר מזה שהיה לסופה שבה ישב, חודשיים קודם לכן, במחנה הפליטים בלאטה, דרוך וממתין לסוף המבצע, מחכה לרגע שהוא וחייליו יצאו משם.
"בשלב כזה אתה מאוד דרוך. רוצה להגיע כמה שיותר מהר ליעד. חשוב לך הניווט. אתה רוצה לוודא שלא מתברברים. אני נותן פקודה להתפצל. אנחנו נכנסים בשני כוחות. צוות מעצר אחד של הסמ"פ, והשני שלי". כך בוחר שיינקין להתחיל את סיפורו. הוא מדבר בשטף, מספר הכל בזמן הווה. כמעט ואינו עוצר לקחת אוויר.
"אנחנו מתפצלים. הם ממשיכים לכניסה המערבית ואנחנו לתוך המחנה, לרחוב מאוד צר בכניסה לבלאטה. אני זוכר את עצמי מסתכל דרך הכוונת ורואה רחוב שנראה נקי. אין מישהו שנדמה לי כחשוד.
חצינו כביש נדיר שאפשר לעבור בו בשני נתיבים. כשהנתיב השמאלי חסום בערימת זבל, אני נותן פקודה להתקדם בנתיב הימני. אנחנו עוברים מעל מכסה ביוב, והדבר הבא שאני זוכר, כמה דקות אחרי זה, זה הפיצוץ. פיצוץ אדיר ואני בפנים, בתוך הסופה, מבין שהפיצוץ מתחתינו".
ה-8 בנובמבר 2005, בלאטה. כוח בפיקודו של רס"ן שיינקין יוצא למעצר של שני חשודים, שמסתיים בעלייה על מטען.
"החשש הכי גדול שלי היה מקטיעה. קטיעה זה סיפור אחר". גם באותם רגעים, חשב על הדוגמה שהוא צריך להוות לפקודיו. "אם אני אאבד את ההכרה במצב כזה, החיילים יתבלבלו ולא יבינו מה קורה. אני לא יכול לשפוך פה את הדם שלי", מרים שיינקין את קולו.
"הקשר דיווח שהקודקוד פצוע קשה, אז עניתי לו 'אין קשה, זו רק פציעה ברגליים'. הבנתי שאני צריך לעשות שני דברים. האחד, לדבר בקשר, והשני - לירות. הקשר והירי נועדו להרגיע את החיילים שלי".
האחריות הפיקודית הייתה בעבור שיינקין גם גלגל הצלה. "פטון אמר פעם לפקודים שלו: 'תמשיכו לפקד על היחידות שלכם באופן אישי, אלא אם כן אתם פצועים או הרוגים'", הוא מצטט.
אחרי שהרגיע את הקשקשת ברשת, הודיע שנפגע והמתין לחילוץ. צוות המעצר השני הגיע, ביטח את האזור, והשליך רימונים לאוויר. לכוד בסופה יחד עם הקשר, החובש ושניים מלוחמי הפלוגה, חולץ שיינקין על-ידי עומר, מ"מ צלפים שנשא אותו בזרועותיו. "פחדתי", הוא משחזר. "השאלה היא מה אתה עושה עם הפחד, הפחד תמיד קיים. אמרתי לעצמי שצריך לצאת מזה בצורה מסודרת, להעביר את הפיקוד לסמ"פ".
נישא כתינוק, כאשר היד כבר לא על העליונה, המשיך שיינקין לעסוק בסוגיות הפיקודיות, תוך שהוא נותן הוראות טיפול לחבריו. "כולם רצו לטפל ברגל ימין, שהייתה קרועה לגמרי, עד העצם, אז אמרתי לחבר'ה 'רגע, אל תשכחו את רגל שמאל', כי איתה אף אחד לא התעסק. הם כל-כך נבהלו וחשבו שנכרתה לי הרגל ונשכחה בג'יפ, אבל הרגעתי אותם ואמרתי שצחקתי".
אבל הצחוק נעלם די מהר. "האביר מתחיל לנסוע, כולם תופסים אותי ומורידים ממני את האפוד הקראמי. באותו רגע כבר לא צחקתי. פתאום זה נופל עליך, אתה מבין פעם ראשונה שאתה חסר אונים".
עירום, מוקף חובשים, רס"ן שיינקין ניסה לשחזר היכן הותיר את נשקו, ונרגע רק כשהבין שזה נלקח ממנו כשחולץ מהג'יפ. "הכי השתדלתי שלא לאבד את ההכרה", הוא נזכר בעשר הדקות האחרונות שארכו עד שיצאו את שכם לעבר בית-החולים "בילינסון" - לניתוח, ולהרדמה הארוכה שאחריו. "זו הייתה המנוחה הראשונה עבורי, מאז שהחל נוהל הקרב. מה שעניין אותי כשהתעוררתי היה אם יש לי שתי רגליים, איפה הנשק, ואם החבר'ה השלימו את המשימה. הייתי מלא גאווה שהמבוקשים נתפסו, ושהחבר'ה שלי עמדו במשימה למרות הכל".
"אני האחראי", הוא חוזר שוב לסמטאות שכם ומשפיל עיניו. "אני בחרתי את הציר, אני קיבלתי את ההחלטה לצאת למבצע ביעד הזה, בזמן הזה, בדרך הזו. אני כיוונתי את הנהג לעלות על בור הביוב שהסתיר את המטען. גם אם הג'יפ שאחריי היה נפגע, הייתי אחראי, כי אני המפקד. זו מלחמה, יש נפגעים, ותמיד מישהו עומד מאחורי זה. כשזה קרה, הוקל לי. לפחות זה אני ולא אחד החיילים שלי".
ההיתקלות התרחשה יומיים לפני שחרורו המיועד של שיינקין, כשחפיפת המ"פ החדש מאחוריו, ורק טקס הסיום הפריד בינו לבין החופש. מפקדיו צפו לו המשך בחטיבה, אך שיינקין העדיף שלא להתקדם בסולם הדרגות. חצי מתבדח, הוא מספר על תמונה שצולמה חצי שעה טרם היציאה למבצע, ובה פנס שמשתקף מאחורי ראשו, נראה כפיצוץ. "גורל? לא נכנס לשאלות כאלה, אבל כן מתעסקים בהומור שחור נגד עין הרע".
נכון ליום הריאיון, שיינקין ממתין לניתוח שאמור לאפשר לו לדרוך על רגלו, "לעשות ברקס-גז". הוא מודע לכך שיצלע לנצח במקרה הטוב, המאוד טוב, או שיזדקק לכיסא גלגלים, במקרה הרע. "אף פעם לא אהבתי לרוץ", הוא מתגרה.
"זה הכל בגלל בוחן כשירות מפקדים. כמה חודשים לפני המבצע ישבנו עם החבר'ה ואמרתי שעל גופתי המתה אני עושה אותו שוב. כנראה שעל האמירה הזו כמעט שילמתי בחיי".
אבל חייו ממשיכים, ובינתיים יש גם תוכניות לחגיגות. ביוני הקרוב הוא יינשא לענת. "זה גורם למשפט 'עד החתונה זה יעבור', להישמע קצת אחרת", הוא מחייך
