לאחר תחנונים רבים לבוס שלי, שיאשר לי חצי יום חופש ושיבין, שזה למטרה טובה, הוא הסכים לתת לי לעזוב את ראשל"צ ולא שכח לציין שאתעטף במעיל כי נורא קר.
המשימה: להגיע לבית החולים הדסה עין כרם, שבו נמצא ראש הממשלה אריאל שרון, ולהביא דיווח מהשטח, קצת פרטים, להוסיף צבע לידיעה העיתונאית.
קבעתי עם בחורה מהלימודים, לירן, פייטרית אמיתית, מאבטחת בי-ם, שהמילה "פחד", לא ממש נמצאת בלכסיקון שלה. נפגשתי איתה בתחנה המרכזית י-ם. בדרך, ספרה לי על עבודתה המרתקת כמאבטחת. אני, רק רציתי להגיע לבית חולים, ולגמור עם המשימה הזאת. בלב חשבתי איזה סיפור, אגלה שם בדיוק, אחרי הכל, כרגע, אין שם יותר מדי באלגן חוץ מהעיתונאים הזרים וכתבי הטלוויזיה המקומית.
הגענו, הגשם לא הפסיק לרדת. בצד על אחד הקירות, שלט גדול שמשך את תשומת ליבי. הכתב בשלט היה כתב של ילדים: אריאל שרון, יש עוד הרבה עבודה, בבקשה תתעורר". מולי הבחנתי באוהל כחול גדול, שם ישבו כתבי הטלוויזיה ואנשי התקשורת.
לירן הוציאה את המצלמה והתחילה לצלם, אני התיישבתי ליד הבחורים באוהל. היו שם, מייקל מרטין, אחד מהצלמים המפורסמים בגרמניה ("רוייטר ניוז") שבא לצלם כתבה מרתקת, ופיטר אייזנבורגן, מפיק ידוע מלונדון, שזה היום הראשון שלו בארץ משהות של שלושה ימים.
מייקל סיפר לי שהם עושים משמרות של תשע שעות וכמעט שלא ישנים בלילה. הוא סיפר עוד, שלפני כמה ימים הם היו באשקלון והלכו לראיין מישהו שקרא לבנו אריאל שרון למרות שהבחור היה מאוכזב מכל החלטותיו של שרון. שאלתי אותם כמה הם מרוויחים ומייקל צחק ואמר ש 500$ למשמרת, אבל כל כך קר להם והם כבר רוצים להיות בבית.
אבל הסיפור האמיתי מתחיל מנקודה זאת, למרות שהייתי מגדירה את זה יותר כסרט אימה ולא כסיפור עלילתי...
לירן שהחליטה שאנחנו נכנסות לבית החולים, סחבה אותי במלוא המרץ, וזאת לאחר שעשתה עיניים למאבטח והצליחה אפילו להכניס מצלמה לתיק בלי שאף אחד ראה.
היינו בבית החולים, בדרך לקומה שביעית ואני כבר החלפתי צבעים. הרעד שהתפשט בגופי נתן לי סימן אחד, "אני רוצה לברוח מכאן". לירן בחיוך רחב הסתכלה עליי ואמרה: "את רוצה להיות עיתונאית קחי סיכונים, אל תדאגי עוד כמה שניות גם ניכנס למחלקה. הלב שלי לא הפסיק לדפוק: "מה בסה"כ הכל רציתי? לכתוב תרבות וקולנוע בשבעה לילות? אולי לקחת סיכון מקצועי ולכתוב על איזה סקי ממרומי האלפים.. אבל פה לא ממש נראה לי מקום נכון להיות בו....
הגענו למחלקה, מסביב מאבטחים גבוהי קומה, לבושים בחליפות. לירן דברה עם אחד האנשים שבאו לבקר קרוב משפחה וביקשה להצטרף אליו. בינתיים הגיעה לשם אישה מבוגרת, עולה מרוסיה והתחננה בפני המאבטחים: "תנו לי להיכנס, אני רק רוצה לתת לו פרחים.." כמובן שאף אחד לא שם לב אליה והגברת נאלצה ללכת משם בוכייה.
הגבר שלירן בקשה ממנו להצטרף אליה בינתיים נכנס למחלקה ואנחנו נשארנו בחוץ. הסתכלתי על לירן וכבר הרגשתי שעוד שניה אני מאבדת לגמרי את העשתונות: תגידי את נורמאלית? בואי נעוף מפה! אנחנו הולכות להסתבך ובגדול...". לירן בשיא הטבעיות, בלי להניד עפעף, חייכה אלי, הוציאה את המחברת והתחילה לרשום.
התחלתי ללכת, אחד המאבטחים עצר אותי ואמר: בנות תעמדו בצד אתן מעוכבות לחקירה... זה לא קורה לי...,יגאל שילון במקרה בסביבה? לירן בינתיים פרצה בצחוק, נהנית מהמצב וכמובן ממשיכה לכתוב, אחרי הכל עיתונאות זה מקצוע מחייב...
התקשרתי לאבא שלי: "אבא, קרן, בית חולים, ירושלים, חקירה, נדבר, ביי". אחד המאבטחים קרא לי, הוא רוקן את התיק, תיק כלי האיפור שלי נראה לו חשוד במיוחד, הוא ניסה לשבור את הסומק, ללירן בינתיים בדקו את המצלמה. המאבטח התעקש שהוא מכיר אותי, הוא התחיל לחקור אותי חקירה צולבת מאיפה את? ערוץ שתיים? אחד? באיזה עיתון את כותבת? היית פה לפני שבוע אני מכיר אותך... ואני בשיא התמימות "אני מסבירה לך שאני רק סטודנטית לעיתונאות..."
לאחר כמה דקות שחררו אותנו באזהרה שלשם אנחנו לא חוזרות, בדרך החוצה הספקתי להגיד שלום לכתבים הזרים שחממו את ידיהן הקרות מעל למרק החם שהתבשל.
השאלה הנשאלת, האם הייתי צריכה לבקש מהם תעודה מזהה שהם באמת מאבטחי רוה"מ? בכל מקרה חזרתי לראשל"צ, בציפייה למשימה הבאה ביקור בשדה התעופה ועלייה למטוס ליעד מוטרף.
