החלום שלי הוא לראות את כל העולם", אומרת סמל נטע גרינשטיין. למראית עין, מדובר באמירה טיפוסית של נערה בת 20 על סף שחרור מצה"ל, אך במקרה של גרינשטיין, המילים הללו מחייבות הרמת גבה כנה ואמיתית.
אחת הבעיות הגדולות של גרינשטיין היא להשיב מהיכן בעצם היא מגיעה. "כששואלים אותי מאיפה עליתי אני נכנסת למין תסכול כזה. נורא קשה לי להגדיר את עצמי", אומרת מי שמגיל שנתיים נדדה בספינה של משפחתה על פני עשרות ארצות. "אם אני לא רוצה להיכנס לזה אני פשוט אומרת פנמה או דרום אמריקה, שם עזבתי את הספינה לפני שעליתי לארץ. בקורס נתיב היו לנו ערב עמים וכל אחד היה צריך לעשות משהו על המדינה שלו. בסופו של דבר, אחרי התלבטויות, עשיתי מפה של העולם ואמרתי שאני אזרחית של העולם".
השיבה
אוסטרליה, קניה, תאילנד, סינגפור, הודו, מדגסקר, סומליה, ונצואלה, הונדורס, גוואטמלה, פנמה וקוסטה-ריקה הן רק רשימה חלקית ביותר של המדינות שבהן העבירה גרינשטיין את שני העשורים הראשונים לחייה בטרם החליטה לשוב למולדתה ולהתגייס לצה"ל. "נולדתי בארץ וכשהייתי בת שנתיים טסתי עם ההורים שלי לאוסטרליה. הם קנו סירה והתחלנו לשוט ממקום למקום, כאשר בכל ארץ אנחנו נשארים בערך שנה". היא מדברת במבטא שאין כל סיכוי לעמוד על מקורו, ככל הנראה שעטנז השפעות של כל הלשונות שסבבו את התבגרותה. "החלום שלי היה לטייל עם אחותי וידיד שלנו בהודו, אבל כשהגעתי לגיל 18 הרגשתי שאני צריכה איזה שלב ביניים והתחלתי לחשוב על הצבא. הרגשתי מחויבות מסוימת למדינה כי האזרחות שלי היא ישראלית, וגם חוץ מההורים, המשפחה שלי גרה בארץ. חשבתי גם שזו תהיה חוויה חברתית שאף פעם לא הייתה לי". ובעוד שהמלש"ב הישראלי הטיפוסי שואב מידע על השירות המתקרב ממקורות קונבנציונליים, היו אלו דווקא אלו התרמילאים הישראלים בדרום אמריקה הנסים על נפשם לאחר עול הצבא שסיפרו לה עליו. "לא ידעתי כלום על הצבא וכל תרמילאי ישראלי שפגשתי, ישר הייתי שואלת מה הוא עשה בצבא, אילו תפקידים יש לבנות ושאלות כאלה", היא מספרת. "כולם אמרו לי שאני משוגעת, ולמה לי להתגייס, אבל כששאלתי אותם אם הם היו מוותרים על החוויה הצבאית שלהם כולם ענו שלא, ושאני צודקת וצריכה להתגייס.
"מיד אחרי שעליתי לארץ הבנתי שהסיבה שאני מתגייסת ורוצה לעשות צבא היא לא רק ציונות, אלא פשוט בגלל שזו הייתה תקופה מאוד קשה שהיו בה הרבה מאוד פיגועים והרבה חיילים הרוגים", היא מסבירה. "באיזשהו מקום הרגשתי שאם כל אחד יבוא ויאמר שהוא לא רוצה להתגייס לצבא, ולא נמשיך להילחם על המדינה הזו, אז זה אומר שחיילים נתנו את החיים שלהם לשווא. זה מה שהחזיק אותי ברגעים הקשים. ארבעה חודשים אחרי שהתגייסתי התפוצצו הנגמ"שים בציר פילדלפי ובשכונת זייתון, וזה ממש היכה אותי. פתאום בתור חייל אתה מרגיש חיבור אחר. אתה חלק מזה ולמרות שאתה לא מכיר את ההרוגים אתה מרגיש שאלו חברים שלך".
גרינשטיין הגיעה ארצה בסמוך למועד גיוסה ועברה תהליך מהיר של צו ראשון וחיול. "רציתי להיות מפקדת או בתפקיד לוחמת, אבל בגיוס הציעו לי להיות סמב"צית, נהגת וכל מיני תפקידים דומים. אמרתי שאני רוצה תפקיד בשטח, משהו קרבי. בסוף הציעו לי להיות תצפיתנית והסכמתי. אני מרגישה שלמרות שלא הייתה לי מנילה והתגייסתי בגיוס כלל צה"לי, קיבלתי את אחד התפקידים החשובים".
החיבור המנטלי כבר היה קשה יותר בעבור גרינשטיין. "היה לי קשה מאוד בהתחלה ולקח לי הרבה זמן להתחבר", היא מספרת. "ביקרנו מדי פעם בארץ ולא היינו מנותקים ממה שקורה, אבל היה לי שוק חברתי. יש הרבה אנשים שגרים על סירות ונוצרת מין אחווה מסוימת. אתה תמיד פתוח להכיר אנשים חדשים. כשסירה חדשה נכנסת למעגן ישר ניגשים אליה, וזו מין קהילה כזו שכולם עוזרים לכולם וכולם בקשר. לא תיארתי לעצמי שבארץ לכל אחד יש כבר את החברים שלו מהתיכון, חברים מהצבא, והרבה יותר קשה לפרוץ למעגל הזה.
" תלאות הירידה ליבשה לא הסתכמו רק בפערים מנטליים - אחרי 18 שנה בים, גם התרבות הישראלית היוותה אתגר בעבור החיילת הטרייה. "היה לי קשה להתחבר להיסטוריה, לפוליטיקה, לתרבות", היא מספרת. "כולם יושבים, רואים 'ארץ נהדרת' ומתפוצצים מצחוק, ואני לא מבינה - מה כל-כך מצחיק?
אין תמונה
קצב הגלים
ומה עושה נערה שבילתה את כל חייה במסעות כאשר היא משתחררת? כמובן, ממשיכה במסעות. "נשאר לי עוד כל-כך הרבה לראות", היא אומרת בקול מתוסכל. "לא הייתי באירופה, בסין, ביפן, בהרבה מדינות באסיה, בארצות הברית. יש כל-כך הרבה מדינות שאני רוצה לראות - זו מחלה.
"אני גם צריכה חופש. בחיים שלי לא הייתי כל-כך הרבה זמן במקום אחד. יש איזה מונח שאנשי הסירות משתמשים בו כדי לתאר את החיים על היבשה. הוא נקרא 'מירוץ העכברושים'. זה מין מירוץ לבית יותר גדול, או לאוטו יותר חדש, או לטלפון נייד יותר משוכלל. אני מאוד לא רוצה להיכנע לזה. זה קשה כי הלחץ החברתי מאוד מושך אותך פנימה, אבל מכיוון שככה גדלתי אני מאוד מודעת לזה. למשל, חשבתי לשדרג את הטלפון, אבל הוא עובד, אני יכולה להתקשר, מתקשרים אליי, יש לו קליטה, הבטרייה בסדר, אז בשביל מה?
וכשאת מסתובבת עם ספינה בעולם זה שונה?
"כן. בארץ קצב החיים הרבה יותר מהיר ממה שגדלתי בו. כל הזמן עושים דברים. על הספינה אתה יכול לקום בבוקר ולשתות קפה שעתיים, ואם יש לך משהו לעשות, לא יקרה כלום אם תעשה אותו מחר. אני רוצה להירגע, לקחת חופש מכל העולם הזה שאני נמצאת בו כבר כמעט שנתיים וחצי, ולחזור להיות האדם שאני. הדרך לעשות את זה היא לא רק לגור על ספינה כל החיים, אבל אני מאוד אוהבת את זה ואלו החיים שלי.
"אני מאוד קשורה לים והוא חסר לי מאוד. כמו ירושלמי שיורד למרכז ורק מחכה לעליות לירושלים בשביל לנשום את האוויר של ההרים. בשבילי זה הים - האוויר המלוח, החום של האזורים הטרופיים, הגשם שיורד למרות שלא קר לך - ואתה רק עומד תחת הטיפות ונהנה.
איך מסתדרים בחיים כאלה מבחינה כלכלית?
"לא צריך להיות עשיר בשביל לחיות על ספינה. ההורים שלי הם אנשים רגילים לגמרי שפשוט תכננו את החיים שלהם ועשו את המהלכים הנכונים כדי למצוא דרך לקבל הכנסה קבועה. החברים שלהם בגילם שחיים בארץ ועדיין עובדים מקנאים בהם. ההורים שלי אמרו לעצמם שהם רוצים ליהנות מהחיים כל עוד הם עדיין צעירים, ושהם לא רוצים לעבוד כל החיים בשביל לצאת לפנסיה בגיל שישים ורק אז לעשות את מה שהם רוצים".
את לא מרגישה בעיות של זהות ותחושת שייכות?
"אני ישראלית, תמיד הייתי ותמיד אהיה, ולא משנה איפה אהיה. יש איזה אינסטינקט של ישראלים תמיד לחפש ישראלים במדינות אחרות, וגם לנו היה את זה. ברגע שאתה שומע מישהו מדבר עברית באיזה חור בסוף העולם - זה מאוד מקרב. ישראלים פשוט מבינים אותך אחרת".
בדבר אחד היא בטוחה, והוא שהיא רוצה לבלות גם את המשך חייה על ספינה.
