להיפרד בגיל 29 זה לא ממש פשוט, את זה הבנתי רק לאחר שנכנסתי למצב האל-חזור הזה.
בגיל 28, פתאום הבנתי, שכל מה שאני צריך, זה מישהי לחלוק איתה הכל, בלי משחקים ובלי מסכות. שתישן איתי בלילה צמוד, שאתעורר בבוקר ואראה אותה עדיין שם, שנוכל עוד להמשיך לדבר ולצחוק, שלא יהיה לי צורך לעשות משהו אחר, רק להמשיך ולהיות איתה.
כאשר חוויתי שגרה קסומה זו, באמת אמרתי כל יום לעצמי בלב הרבה "תודה", במהלך הזמן הפכה שגרה זו למשהו שקשה מאוד בלעדיו. ממש כמו להיות מכור לאיזה סם, ידידותי לסביבה אולי בגלל שזאת באמת הייתה מערכת יחסים מושלמת ומלאת רגשות, הבנה, נטולת שעמום. מערכת יחסים כמו שתמיד ראיתי בהגדרה של המילון הפנימי שלי.
בגיל 29 שכל הרגשות והמחשבות מופנות בעיקר לזוגיות, אין מה להכחיש יותר, זה מה שרוצים, אהבה אחת יחידה לתמיד, לחזק אותה ולקדם אותה.
מצאתי את עצמי לפתע לבד. מתחיל הכל מהתחלה, שלב אחרי שלב. ההתחלה לא הייתה קלה ומהר מאוד הבנתי שלבד בבית עם כל הזיכרונות להתבונן על המיטה הריקה, זה לא טוב לי, זה רק דופק לי את הראש שלא מפסיק לחשוב, לנסות לפתור ולשחזר למה ואיך? כל ההזיות האלה שטוחנות את המוח ומכאיבות בלב.
התחלתי להחזיר קשרים עם החברים הטובים שקצת זנחתי, לטובת הסם. למרות שבמצב שלי, היה קשה לקבל מהם חוות דעת שונה משלי, גם להם זה היה נראה שינוי שבא בהפתעה, כנגד כל התחזיות.
משימה לא קלה השלב הזה בתהליך הגמילה, להתחיל להחזיר קשרים עם חברים שעד לפני חצי שנה, לא יכולתי להגיע לאיזו פתיחה של מקום, כי העדפתי לקחת את החברה מהעבודה. אבל הם באמת היו שם עזרו, פרגנו וניחמו.
קשה לקבל עזרה מחברים שרובם מה לעשות עם טבעות נישואים או עם חברות למעלה מכמה שנים. לא ממש נעים לאדם בזוגיות טובה לשמוע על בעיות של זוגיות שנגמרה, זה הורס לו את הקרמה הטובה. זה גם לא תמיד עוזר, כולם נהפכים לחכמים גדולים שאצלם הכול בסדר.
לעיתים שהפנתי את השאלה למשהו מהם, "מה היה קורה אם לך זה היה קורה?", קיבלתי את התשובה האמיתית "הייתי מתאבד".
לפעמים זה היה נחמד, לשמוע שחברים מחזקים ואומרים "הכנסת את עצמך למיטה חולה" "וטוב שזה ניגמר, אתה אדם טוב ומגיע לך הרבה יותר".לפעמים גם שכאני כל כך אוהב, זה משהו שאולי צריך לשמוע, יכול להיות שזאת האמת, גם שמתכחשים לה לפעמים.
לבסוף, הצלחתי למצוא כמה חברים רווקים, שאפשר להעביר איתם בשבוע כמה ערבים, על חצי גינס ודיבורים על זיונים. אבל אחרי תקופה, כל הקטע של החברים איבד עניין, פשוט התחיל להימאס עליהם, כל הסרטים שלי. אני יכול להבין אותם, אבל בלי החברים בתקופה הזו, ההתמודדות שלי הייתה הופכת לסיוט גדול עוד יותר.
לפעמים, הייתי מוצא עצמי לבד, עמוק בתוך האינטרנט, משוטט בין אתרי ההיכרויות והזימה להפיג את השעמום והריקנות. התקופה הזאת מסוכנת, לפעמים הייתי חושב, איך להחזיר אלי את הסם. הייתי כותב מכתבים, מנסה להיאחז בעבר.
עד שהתעוררתי יום אחד מההכחשות, והתחלתי לקחת את כל האנרגיה שהשקעתי בזוגיות שלא התגשמה כדי ליצור דברים בשביל ההרגשה העצמית שלי, "לבנות ביטחון עצמי חדש". ההשקעה המחודשת בעצמי, אולי היתה כדי להוכיח משהו לעצמי ואולי להוכיח משהו לה, כן לפריירית שיום אחד פשוט קמה ולא הרגישה צורך לחזור.
השקעתי בעבודה, התחלתי לעשות ספורט בצורה יותר מסודרת, הרגשתי יותר טוב. הספורט הרגיע מאוד ועם זה התחילו להגיע הישגים חדשים והצלחות. עדיין חשבתי עליה, וזה מה שדחף אותי להצליח בדברים שאיתה כל כך הזנחתי. זה לא היה קל, הרבה פעמים חזרתי לעבר, אבל אחריי זמן מה, זה הפך לעוד משהו שאפשר ללמוד לחייך ממנו.
הרגעים הפחות נעימים, מתחילים בכל מיני מקומות מדהימים, בכל מיני מצבים של הצלחות חדשות. אז הזיכרון היה חוזר אלי בחזרה ושוב הייתי נזכר במבט, ואיך שהייתי רוצה שהיא תראה אותי עכשיו.
את החתונות של החברים בתור רווק הכי לא סבלתי, להתרגש בשביל חבר טוב שמתחתן. בשיר הסלואו הקיצי, שאף רווק לא ממש רוצה שהוא יגיע, אני ניגש לבר, לשתות. הרי בבוקר שאחרי החתונה, מה שזוכרים זה את הריקוד סלואו הרומנטי עם הבת זוג.
ברגעים האלה, חזרתי אחורה להתחלה. פתאום התחלתי שוב להתבונן לעבר. כל סרט שמשודר בכבלים, נזכרתי שראיתי איתה בפעם ראשונה ואיך שהיא צחקה.. "טוב" אני אומר לעצמי, "תעצור, מה קרה? חתונה אחת של החבר הכי טוב שלך ואתה מתערער..
אני עובר למכנסי הרכיבה שלי ולוקח את האופניים ויוצא לנסיעה לים, להירגע, אולי קצת לכתוב ולהבין שוב. "צריך לזכור את הרגעים הטובים, ללמוד מהרעים, אפילו לקלל טיפה בלב. הרי ברור שיש באופק משהו שווה יותר וכל דבר מגיע בסופו של דבר בזמן הכי נכון.
שתדעו זה לא קל להיפרד בגיל 29, אולי בגלל הנורמה ואולי בגלל שאני רואה את כל החברים שמסביבי עוברים להם שלבים. זה מלחיץ להסתובב בין בריתות לחתונות ושפתאום לא מזמינים אותי לאירועים שהולכים רק בתור זוגות. בסוף, אני זה שהפכתי להיות הרווק היחידי שמטייל לו עם הכלב בשדרות רוטשילד הפסטורליים של תל אביב.
מהפרידה הזאת כל כך פחדתי, אולי בגלל שאני לא בן 19 יותר, ואין לי בדיוק את הכוח להתחיל הכול מהתחלה, להתאהב, להיפתח ולעשות אהבה לא סקס. עם הזמן הבנתי שאין מה לעשות, עוד תקופה בחיים שצריך לעבור.
יש בי כל כך הרבה מה לתת. אני ממתין בקוצר רוח לזאת שתרצה לקבל. כן, תתפלאו יש עוד כאלה שרוצים להתחייב להרגיש ולרגש ולא מעניין אותם הלחץ שבחוץ, החברה, התחרות אחרי הכסף. כן, אני עדיין מאמין שאהבה מביאה את כל ההצלחות ולא להפך וזה מה שגורם לנו הכי לחיות.
הבנתי שאפשר למרות הכול ללמוד מהפרידה. שמגיע לי הרבה יותר מהכאב שהיא גרמה ושלכל דבר שקורה בסוף, יש סיבה טובה. עובדה, הצלחתי, יש לי עבודה טובה, שבלי הפרידה אני לא בטוח שהייתה מגיעה, אני מקבל כל יום מחמאות ופרגונים מאנשים שבאמת מעריכים את מה שאני בלי הנחות וויתורים. אחריי הכול, החיים עדיין מפתיעים ומרגשים.
