מחליפה בן זוג על בסיס קבוע, זה מעלה לי את האגו. אני נהנית. יודעת שיש לו רגשות חזקים כלפיי וזורקת. כואב לו בדיוק כמו שכאב לי.
ואז, ערב אחד, ערב רגיל של מסע אחרי הבחור השבועי, או יותר נכון, אחר הצעצוע הבא, אני פוגשת את הגבר שתפר לי את הלב בשניה והחזיר לי את המושג רגשות. משהו שלא הכרתי לגמרי ולא היה חסר לי כלל.
איתו, הכל היה לפי הנוהל הרגיל; אהבתי לקחתי. אבל אליו נקשרתי מהמילה הראשונה.
תפסתי את עצמי, שאיתו אני לא משננת טקסט, אלא חושבת על מישהו, עליו. אני? למה?!
הוא בא בערב. קרא לי לקנות איתו חולצה, אנחנו מכירים, זמן אויר. הוא נכנס לחנות מוריד חולצה. אני לא יודעת לאן לדחוף את עצמי. לא מרגישה בנוח להסתכל על הגוף שלו.
מחשבה: מה עובר עליך? מה קרה? הרי ראית כבר גבר אחד או שניים ערומים, אז מה הסיפור מחולצה? תתנהגי טבעי ילדה.
אני לא מצליחה! הוא מחייך ואני מרגישה מוזר. הוא לא הראשון, לא הראשון, לא הראשון, הוא מצחיק אותי. שוב
לא הראשון.. אבל כבר בלב, רצה השורה; לא הראשון אבל האחרון.
מה?! אז הנה שוברת הלבבות הסדרתית, נסיכת הקרח מאוהבת. מתרגשת מדייט פרפרים בבטן אין סבלנות.
מחשבה: את חולה. הוא גבר. סתם עוד אחד. נוווו
.. מתי הוא בא ????!!!!! מה היה? לאן נלך? מה נעשה? על מה נדבר?
הוא בא. עבר כבר חודש. מהרגע שנפגשנו, לא נפרדנו אחד מהשני, ליותר מכמה שעות ביום.
זמן לא מרפא, אהבה מרפאת אהבה. הכול מושלם. רגש אמיתי, הגבר שתמיד רציתי לצידי. הראשון, כן כן הראשון, שמדבר איתי על המשך החיים ביחד ואני לא בורחת.
הזמן רץ. הכל מתרחש מהר, כאילו אנחנו עלולים לאחר. נכנסת אליו לחיים, לבית, למיטה ונשארת. אני אוהבת אותו.
הנה זה בא. ידעתי שמשהו חייב להשתבש. תמיד אמרתי לעצמי, תהייה לך דירה משלך, תהי הבוס בה. אני גרה אצלו, לא משלמת אגורה. תמיד אמרתי לעצמי, תעבדי לא משנה מה. אני לא כאן, לא מצליחה לעבוד. תמיד אמרתי לעצמי, תלבשי ותקני מה שתרצי. אני לא יכולה לקנות ואני לא יכולה להתלבש. תמיד אמרתי לעצמי, חברות מקום ראשון. אין לי כאן חברות, אין לי כאן אף אחד ( חוץ ממנו כמובן). שזה לא ישמע רע, הוא מספיק לי, אבל חברות שלי, החיים שלי חסרים לי נורא.
אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי. אני תלויה בו בכל דבר קטן, אפילו בתחבורה ציבורית מהרכבת או אליה לא יכולה להגיע לבד. הוא לוקח ומסיע משלם דואג, לא רע. אני מרגישה חייבת.
אין לי שום דבר לתת לו. אפילו לגבי מזון, משהו בסיסי כל כך, אני לא יכולה לדואג לעצמי.
אני כבר לא רואה את עצמי מתעוררת לבד, או עם משהו אחר, הוא אהבת חיי. גם אם זה נשמע הגזמה, אני מרגישה שזו אהבה. הוא חסר לי כל שניה שהוא לא לידי. הוא גורם לי אושר, שהוא איתי.
אז למה כל כך קשה לי? למה עניין הכסף משגע אותי? זה שלו ולא שלי, הכל כאן שלו, הכול שלו. כולל אני. מה אפשר לעשות לגבי זה? אין לי תשובה. פעם ראשונה בחיים שאני לא מוצאת את הפעולה הבאה.
