תוכנית החלוקה היא תוכנית של האו"ם לחלוקת ארץ ישראל המנדטורית לשתי מדינות עצמאיות, יהודית ופלשתינאית, בתום המנדט. התוכנית קבעה תאריך להקמת מדינה יהודית. על פי החלוקה, הבריטים נדרשו להתפנות מהארץ עד לתאריך 1 באוגוסט 1948.
החלטה 181 גם קבעה את סדרי הממשל הזמני עד כינון המדינות החדשות, וכן שהמדינות החדשות יוכרזו בחודש אוקטובר 1948. ההחלטה קבעה כי ירושלים, בית לחם וסביבותיהן יוכרזו כשטח נייטרלי בפיקוח האו"ם, עם ממשל שיורכב ממועצה שחבריה ירושלמים ומושל זר שימונה מטעם האו"ם. עוד קבעה ההחלטה כי יישמר איחוד כלכלי בין המדינות באמצעות מטבע משותף ואזור מכס אחד שיכלול את שתי המדינות.
תוכנית החלוקה דיברה על חלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית למדינה יהודית שתשתרע על פני כ 55 אחוזים משטח ארץ ישראל ותכלול את רצועת החוף, הגליל המזרחי והעמקים הצפוניים, הערבה, דרום הנגב וחוף מפרץ אילת.
ולמדינה ערבית שתשתרע על פני יתר חלקי הארץ ותכלול את הגליל המרכזי והמערבי, את רצועת עזה עד אשדוד, את המחצית הצפונית של הנגב המערבי, לב הנגב ובאר שבע וגב ההר ובקעת הירדן. כאמור, ירושלים ובית לחם אמורות היו על פני ההצעה להיות שטח נייטרלי בחסות האו"ם.
הנהגות התנועה הציונית והיישוב העברי בארץ החליטו לקבל את הצעת החלוקה, ואף יזמו פעילות דיפלומטית לקידום ההחלטה. ההנהגה הערבית בארץ, לעומת זאת, דחתה על הסף את התוכנית.
תוצאות החלוקה:
ההצעה נתקבלה ברוב של 33 קולות: ארה"ב, אוסטרליה, אורגוואי, אקוודור, איסלנד, אוקריאנה, ברית המועצות, בלגיה, בוליביה, ברזיל, בלארוס, גואטמלה, דרום אפריקה, דנמרק, הרפובליקה הדומיניקנית, האיטי, הולנד, ונצואלה, ליבריה, לוקסמבורג, ניו זילנד, ניקרגואה, נורבגיה, פנמה, פרגוואי, פרו, הפיליפינים, פולין, צרפת, צ'כסלובקיה, קוסטה ריקה, קנדה, שבדיה. 13 מדינות הצביעו נגד: איראן, אפגניסטן, הודו, יוון, לבנון, מצרים
מדינה אחת נעדרה: תאילנד
למחרת ההצבעה, ב 30 לנובמבר, הותקף אוטובוס יהודי ליד שדה התעופה ומלחמת העצמאות החלה. עם הסלמת מלחמת העצמאות הוקפאה תוכנית האו"ם. ערב סיום המנדט הבריטי יזם דוד בן גוריון, הכרזה על הקמת מדינה יהודית, יוזמתו התקבלה במועצת העם של היישוב העברי. שעות ספורות לפני תום המנדט הוכרזה מדינת ישראל.
