מה היה הרגע הכי משמעותי בשירות שלך?
"קשה לבחור רגע אחד מתוך 18 שנים בצה"ל, אבל לא אשכח את החודש וחצי שבו ישבתי ב'באגר' ועבדתי תחת אש על בניית הקיר בנווה-דקלים. עוד רגע משמעותי במיוחד היה ב-89' כשיצקתי את אבן גבול 91 במעבר נטפים. התחלנו לעבוד אז על מסוף טאבה, ואלה היו זמנים מאוד מעניינים. יש לי אפילו תמונה בעיתון מצרי מהנחת אבן הגבול".
מה מתוך שגרת היום שלך אתה הכי אוהב?
"לפגוש את החברים בכל יום, לעזור להם, לחייך, להיות כמו אבא בשבילם. אני נותן להם ייעוץ חינם. מאוד חשוב לדאוג לגיבוש החיילים, ולכן אני מארגן ערבי יחידה, ארוחות ערב וקריוקי. יש יחידת ביצורים אחת בכל הפיקוד, ואנחנו מטפלים בה בכפפות של משי".
האם היה רגע שבו חשבת לעזוב את הצבא?
"לפני שמשה אלמליח ז"ל נהרג, חשבתי לעזוב. ברגע שהוא נהרג החלטתי להישאר, וכשיגאל לוגסי נפצע בציר פילדלפי, ההחלטה שלי התחזקה אפילו יותר. אי-אפשר להשאיר את החבר'ה לבד. עכשיו אני כאן, עד שיאמרו לי ללכת".
מה הדבר הראשון שאתה עושה כשאתה מגיע הביתה?
"בדרך כלל אני מגיע מאוחר, ואז אני יושב עם הילדים. אם יש זמן אני גם עובד בגינה, וביום שישי אני מכין קוסקוס לשבת. זה משהו שנשאר מהשירות הסדיר שלי, אותו העברתי כמשגיח כשרות במטבחים. כשאני מגיע הביתה, הבישול הוא החלום הרטוב שלי".
מה היית עושה אם לא היית איש צבא?
"אולי הייתי עצמאי כמסגר. בבית אני אף פעם לא קורא לבעל מקצוע - הכל אני עושה לבד".
מה אשתך חושבת על התפקיד שלך?
"היא מפחדת, אבל עכשיו כשיצאנו מעזה, היא מאוד מרוצה. האמת היא שאני מתגעגע לרצועה. אני מגיע למחסום כיסופים וכואב לי הלב שאני לא יכול להמשיך. ראיתי שם הכל. עכשיו נשארו רק הזיכרונות, ומדי פעם אני פותח את האלבומים ונזכר".
