היסטוריית העישון שלי די קצרה. בגיל 5 אני ואחי הגדול ממני בשנתיים, גנבנו מאבא שלי סיגרייה, כל מה שאני זוכרת זה שיעולים. בגיל 18 ניסיתי לעשן עם בת דודה שלי, ועדיין, כל מה שאני זוכרת זה השתעלויות והשתנקויות. בגיל 27 ניסיתי עם חבר שלי והפעם ג'וינט, מארוע זה אני זוכרת שריפה עזה בגרון. אבל עדיין, אין לי מה לומר בגנות העישון או בזכות הלא מעשנים, אני לא מעשנת, עובדה.
לאחרונה, הכרתי בחור מעשן. נחמד, מצחיק ונאה, אבל עדיין.. מעשן. אז התלבטתי והתלבטתי, מה לעשות, האם כדאי לצאת איתו? מהם סיכויי ההצלחה? אבל אז חשבתי האם הסיגריה היא זו שתפריד ביני לבין אהבת אמת, ובמחשבה שניה, הרגשתי כי זה יהיה בסדר גם אם זה יסתכם רק בסיגריה שאחרי.
רגע לפני הקביעה הסופית, נשאלתי על ידי המעשן, האם אני יכולה לפרגן לבחור שמעשן. אז חשבתי לעצמי האם אני באמת יכולה לפרגן למשהו שאני לא אוהבת ולא אוהבת שעושים במחיצתי ומה זה בכלל לפרגן? האם אני אמורה להציע לו את הסיגריה? האם אני אמורה להדליק את הסיגריה?. עניתי את תשובתי הכנה כל עוד לא תעשן עלי, אין לי בעיה.
נפגשנו בביתו, שתינו קוקטיל ואז אמר לי בחצי חיוך את לא יודעת מה את מפסידה. הדבר הכי נפלא בסופו של יום, להדליק את הג'וינט ולעשן עם בת הזוג. כ 15 דקות הוא רק דיבר ודיבר בזכות הג'וינט, וכמה זה מעיב על היחסים כאשר רק אחד מבני הזוג מעשן, ושזה יוצר מצב של חוסר שיוויוניות, ושתמיד תהיה תהייה מה הבן זוג חושב על כך. כל מה שאני חשבתי זה שאני רוצה לברוח משם כמה שיותר מהר וכמה זה מוזר שהוא בא מתוך מחשבה שאני אמורה להיות פתוחה כלפיו כמעשן, ואילו כל מה שאני מקבלת זה חוסר פתיחות על כך שאני לא מעשנת. אז קמתי ואמרתי יפה שלום, יש גבול למה שאני מוכנה לשמוע ולספוג.
למחרת כאשר סיפרתי את הסיפור לחברתי, מעשנת לשעבר, אמרה היא כי יש מספר אפשרויות להתנהגותו: האחת הוא מעשן טרי והוא מעוניין לעשן בצוותא, השניה, הוא נמצא במצב של דיסוננס ולכן הוא צריך אישור חברתי על כך שהוא מעשן. השלישית, פשוט אידיוט.
