רב"ט ארי פרמסט: חשבתי שפה כולם אחים בן 20 ועשרה חודשים, עלה מרואן שבצרפת ב-2001. מתגורר בירושלים עם ארבעה חיילים בודדים מצרפת.
צבא: פלוגת מסלול בגדוד "חרוב"
משפחה בגולה: הורים ואחות
עוד באירופה: "כשהייתי קטן הייתי בשומר הצעיר. המשפחה שלי לא הייתה דתית, אבל התעניינה קצת במסורת ובציונות. כשהחלה האינתיפאדה ראיתי את כל מה שקורה, כולל את הפיגועים ואת האנטישמיות שהתגברה בצרפת וחשבתי: מה זה באמת להיות יהודי? למה מסתכלים עליי אחרת? התחלתי לקרוא ספרים הקשורים לישראל, ספרים של יצחק רבין ואהוד ברק למשל, והלכתי להפגנות תמיכה בישראל".
רושם ראשוני: "כשרק הגעתי, הכל היה בשבילי מיוחד, טוב, יפה. ראיתי כל-כך הרבה שלטים בעברית, חשבתי 'וי, הכביש הזה - יהודים בנו אותו'. פתחתי עיניים גדולות, הכל הפתיע אותי".
אהבה: "בארץ האנשים טובים. אתה מדבר בתחנת האוטובוס עם מישהו שאתה בכלל לא מכיר, והוא מספר לך את כל סיפור חייו. בצרפת לא מסתכלים אחד על השני".
געגועים: "הכי מתגעגע להורים. חוץ מזה, אפילו שאני לא אוהב את צרפת, יש בה משהו. הרחובות, הבניינים, החנויות והמוזאונים בפריז, יש בהם אווירה מיוחדת".
האנטישמיות שבפתח: "קרה לי שהסתובבתי עם מגן דוד, וערבים אמרו לי 'יהודי בן-זונה'. זה קורה בצרפת. לא תמיד, אבל לפעמים זה קורה".
רב"ט ויקטוריה איבננקו: דמיינתי הרבה דקלים ובננות
בת 20. עלתה מיוז'נואוראינסק שבאוקראינה יחד עם אחותה טניה בסוף 2003, מתגוררת בראשון לציון. צבא: פקידת לשכה במקחש"ר
משפחה בגולה: אמא ואח מהצד של אמא, סבא וסבתא
כך עליתי: "באוקראינה גרתי עם סבא וסבתא. אמא באה לבקר אותי והציעה לי לעלות לארץ. אחרי שגמרתי את הבחינות בבית-הספר הלכתי עם אמא לסוכנות. הם הסתכלו על הציונים שלי, שהיו גבוהים, ושלחו אותי למבחנים לתוכנית 'סלע'. נבחנו במתמטיקה, אנגלית ועברית והיו גם מבחנים פסיכולוגיים. אמרו לנו לצייר את עצמנו כמו שאנחנו מדמיינים שנהיה בארץ. ציירתי את עצמי עם דגל ישראל ביד אחת וספר ביד שנייה. אחרי שבוע הודיעו לי ולאחותי שעברנו".
רושם ראשוני: "הכל היה מעניין. הייתי בשוק מזה שיש כל-כך הרבה סוגים של מכוניות. כשביקרתי בפעם הראשונה בעיר בישראל, בכפר סבא, היה נדמה לי שהכל סביבי נוצץ ומסתובב, והמון אנשים מתרוצצים. קניתי לי חולצה ומכנסיים, ורק דאגתי שאני אמצא את הדרך בלי להתבלבל".
עצמאית בשטח: "פה אני לבד, מרוויחה כסף לבד, מבשלת ועושה קניות לעצמי, אין אמא ואבא. בארץ כל אחד חושב בשביל עצמו, ומנסה להתקדם בחיים. עכשיו אני מבינה את סבא ואמא שלי, שעבדו קשה כדי לפרנס את הילדים. אבל אני יודעת שלאף אחד לא קל בחיים, לכולם יש בעיות, ולא מתים מזה. צריך זמן וסבלנות. אני לא מתלוננת בפני המשפחה שלי על הבעיות, רק אומרת שהכל נהדר ושלא ידאגו לי".
רק חבל ש: "בארץ כל הזמן חיים על שכר דירה, והדירות והמכוניות יקרות. באוקראינה אפשר לקנות דירה ב-4,000 דולר. אני יודעת שאבא ואמא לא יקנו לי כלום, ושאני צריכה להרוויח לבד".
צה"ל קורא: "בדצמבר התגייסנו אחותי ואני לטירונות במחווה אלון, יחד עם עוד הרבה בנות מ'סלע'. בבקו"ם לבשנו את המדים בכזו שמחה, מדדנו כל דבר עשרים פעם. בהתחלה כל הבנות בכו, כי הן לא היו רגילות, אבל אחר-כך הפכנו לקבוצה מאוד מגובשת והיה כיף. המפקדת שלי אמרה שאני מאוד חזקה, תמיד רצתי קדימה ודחפתי את הקבוצה".
אין תמונה
סמל סימונה שם-טוב: אם לא מציקים, לא מקבלים מה שרוצים
בת 20 וחצי עלתה מזוטפן שבהולנד ב-2003, מתגוררת בקיבוץ מענית.צבא: פ"פ של פלוגת המפקדה בגדוד חרב
משפחה בגולה: הורים, אח ושתי אחיות
החלטתי לעלות: "גרתי בארץ מגיל ארבע עד גיל שבע ואז חזרנו להולנד. כשסיימתי את בית-הספר רציתי שינוי, לעשות משהו מעניין. שמעתי שאפשר ללמוד בארץ באולפן בקיבוץ, אז חשבתי לנסוע לזמן קצר ולחזור. בסוף היה לי כל-כך כיף שהחלטתי להישאר. טיילתי הרבה והכרתי חברים, הרגשתי פה יותר בבית".
רק חבל ש: "יש ישראלים שאין להם סבלנות. אם אני שואלת דברים שאני לא מבינה, למשל בבנקים, אין סבלנות להסביר לי ורוצים שאני אבין כבר לבד".
אני כישראלית: "נראה לי שהשתניתי, עכשיו אני פותחת יותר את הפה. בארץ למדתי שאם משהו מעצבן אותי אז אסור לי לפחד ואני צריכה להגיד הכל. אם לא מציקים לא מקבלים מה שרוצים, שוכחים ממך".
משפחה מאמצת: "תפסתי טרמפ עם אישה מהקיבוץ, התחלנו לדבר, והיא הזמינה אותי ליום ההולדת של התאומים שלה. אחרי שהכרתי את המשפחה, הם אמרו לי שהם רוצים לאמץ אותי. עכשיו הם כמו ההורים שלי, דואגים לי ומארחים אותי הרבה. חברה שלי ביקרה אצלי בקיבוץ, ושאלה את ההורים מי הבת הכי גדולה שלהם, והם אמרו 'קודם כל יש לנו את סימונה'".
עברית, שפה קשה? "כשחזרתי להולנד בגיל 7, הפסקנו בכלל לדבר עברית. כשחזרתי לארץ לא זכרתי הרבה, כשהתגייסתי, התחלתי לשרת בחמ"ל במל"י, ולא היו לי שם הרבה חברים. לא הבנתי ממש מה אני צריכה לעשות, כי לא הבנתי את השפה, וכל הזמן היו מתעצבנים עליי. כשעברתי לגדוד, אחרי שבועיים כבר ממש הסתדרתי עם הבנות, והחלטתי להישאר".
עתיד בארץ: "בטוח שאשאר בארץ אחרי שאשתחרר. אלך לעבוד וללמוד, משהו שקשור בילדים. עוד לא החלטתי".
אין תמונה
סמל שמואל ללרינדיקה: מתגעגע לג'ונגל
בן 24. עלה ממיזורם שבצפון הודו בשנת 2000. מתגורר בקריית ארבע.צבא: לוחם בגדוד רותם של גבעתי
משפחה בגולה: הורים ושלושה אחים
מילה של אמא: "יש לי פה דוד שהיה בקשר עם המשפחה שלנו, ואמא שלי רצתה שאני אעלה לארץ. למרות שלא כל-כך רציתי לעלות, בהודו, מה שההורים אומרים - אני חייב לעשות".
עברית, שפה קשה? "כשבאתי לארץ לא ידעתי בכלל עברית, רק לקרוא בסידור. ישר נכנסתי לישיבה, ולמדתי להגיד 'מה שלומך?' ו'ברוך השם'. אחרי שיצאתי מהישיבה, הלכתי לעבוד ולמדתי לדבר יותר טוב".
אהבה: "אני אוהב להיות בצבא, אוהב להשתתף בפעילות ובלחימה. יש לי פה חברים טובים שעלו אתי ביחד מהמסלול לוותיקות. כשרק התגייסתי היו לי בעיות בסיורים, בלימודים ובאימונים, היו הרבה דברים שלא הבנתי, והחברים עזרו לי מאוד".
געגועים: "הכי הרבה למשפחה. חוץ מזה, מתגעגע לג'ונגל. הייתי יוצא לטייל עם חברים לשבוע-שבועיים, היינו אוכלים ממה שיש, דגים, מחפשים חיות. כיף. פה חברים אמרו לי שבגולן אפשר לטייל כמו שהייתי מסתובב בהודו. טיילתי הרבה בארץ, אבל זה לא אותו הדבר".
אין תמונה
סמל ירון פזי: לא הארץ שהכרתי מ"אסקימו לימון"
בן 27, עלה ממינכן שבגרמניה ב-1998. משתחרר החודש אחרי שירות של שנתיים. מתגורר בתל אביב.צבא: ראש דסק ארב"ל בחטיבת דובר צה"ל
משפחה בגולה: הורים ואחות קטנה
עוד באירופה: "תמיד הייתי קשור לארץ. סבא וסבתא שלי גרו פה, ולכן ביקרתי די הרבה. בבית היה יחס לישראל, והייתי בתנועת נוער ציונית. כנראה שהשילוב בין ציונות, ים, שמש ובנות עשה לי את זה. ידעתי שאני רוצה להגיע לפה, ללמוד את השפה. אחרי שגמרתי את בית-הספר הגעתי לארץ, התחלתי מכינה לעולים, ולמדתי באולפן. ניסיתי את חיי הלילה של תל אביב וראיתי שמתאים לי. החלטתי להישאר, ועשיתי עלייה רשמית".
צה"ל קורא: "כשעליתי, היה לי ברור שאני אצטרך לעשות צבא. לא הגעתי לפה כדי למצוא אתגר בצבא, להיות לוחם או משהו כזה, אלא כדי לעשות שירות כמו כל אחד ולהיות חלק אינטגרלי מהחברה. הצבא הוא חוויה מאוד חשובה ומעצבת בשביל צעירים בארץ".
אהבה ואכזבה: "לא הגעתי לארץ זבת חלב ודבש, לא הארץ שהכרתי מ'אסקימו לימון'. היו לי תקופות שהייתי בקריזות, שהיה לי קשה. מדי פעם כשאני עומד בתור וכולם נדחפים אני חושב: 'בגרמניה זה לא היה קורה'. מצד שני, אם באמת יש לך משהו דחוף, אפשר גם להידחף. לכל דבר יש צד טוב וצד רע. אני לוקח את הארץ כמו שה יא, כרגע זה מתאים לי".
אין תמונה
