הראשונה הייתה חמודה, אבל השנייה, ברח' האלון, הייתה מדהימה. התאהבתי בה מהרגע הראשון. היא הייתה ענקית, חדשה, מטופחת, עם מרפסת גדולה וריהוט מפואר ויקר להחריד שהדייר היה מוכן למכור לנו כמעט בחינם.
"אז מה את חושבת?" שאל אביעד בסיומו של יום חיפושים מפרך. מה שחשבתי היה שאני רוצה אותה למרות היותה יקרה מהדירה הראשונה במאה דולר לחודש. לא הייתי בטוחה בכלל שהוא יאהב לשמוע את זה, אבל הוא שאל.
"כן, ממי, היא יפה והכל, אבל... 100 דולר הבדל!" הוא הזדעק בתגובה. אז ניסיתי טקטיקה שונה במקצת. "אתה מוותר עלינו תמורת 100 דולר בחודש?!" ניגנתי לו קצת על המצפון. "שכחת לגמרי מהקללה? מאה דולר וזהו, אתה כבר מוכר אותי לשטן?"
מיד הוא החוויר, ונאלם דום למשך שניות ארוכות. בסופו של דבר חזר לעצמו וניסה לפנות אלי בהיגיון. "בבקשה אל תגידי לי שאת מאמינה בשטויות האלה". לא הייתי מרחיקה לטעון שאני מאמינה בשטויות האלה, אבל אני כן מאמינה במה שבטוח בטוח, ועם דברים כאלה לא מתעסקים. בדיוק כמו שלא עוברים בכוונה מתחת לסולם כדי להוכיח לכל העולם שזה שטויות, כך גם לא עוברים לגור בדירה אשר חשודה כמקוללת. רק ליתר ביטחון.
נודע לנו אודות הקללה הרובצת על הדירה החמודה (והזולה יותר) מפי יגאל, הדייר שהראה לנו אותה והיה אמור לעזוב בסוף אותו החודש. יגאל היה בחור טוב. ישר נהיינו חברים, ועד לסוף אותו סיור ראשוני בדירה כבר ידענו שיגאל גר שם עם מירב, לאחר שנפרדה מהחבר שלה שאיתו גרה בדירה קודם לכן; יגאל ומירב התחילו לצאת קצת אחר כך וגם הם נפרדו. היו עוד כל מיני סיבוכים בהתחלה, באמצע ובסוף, אבל מבלי לייגע אותנו, הוא לבסוף הפטיר: "כל זוג שגר בדירה, או שהיה לו קשר כלשהו לדירה נפרד בסוף הסיפור".
אביעד חייך פתאום. "אז אתה אומר בעצם, שאם ניכנס לגור בדירה הזאת, סביר להניח שניפרד?" מיהרתי לתקוע בו מרפק, להבהיר לו שלהיפטר ממני זה עניין מסובך בהרבה ממה שהוא מקווה. "תשמע, אני לא יודע אם אתה מאמין בזה או לא", יגאל היסס. "אבל אתם נראים לי נחמדים, וחשוב לי שתדעו מה קורה פה".
ההיגיון הכריע: החלטנו לקחת את הדירה היקרה, כי הזוגיות שלנו חשובה לנו יותר מ-100 דולר בחודש. אביעד הרים טלפון לבעלת הבית, בעודו קורץ לי: "בסדר ממי, גם ככה אני בטוח אצליח להוריד אותה בחמישים דולר".
הוא הצליח להוריד אותה בארבעים, אבל איתרע מזלנו ועד שהחלטנו סופית, גילינו שזוג אחר היה זריז מאיתנו. היינו מדוכאים יום שלם, ולבסוף בלית ברירה חתמנו על חוזה עם בעל הדירה המקוללת. יגאל פתח לנו את הדלת בחיוך. "אז אתם מרגישים מספיק בטוחים בקשר שלכם, הא?" גיחך. "לא, לא, אל תתנו לי לערער לכם את הביטחון, העיקר שאתם אוהבים".
יום אחד נתקלתי בחדר המדרגות בהילה, שהייתה שותפה שלי במעונות מזמן. שאלתי אותה אם היא שוכרת בבניין שלי, והיא אמרה שלא, הדירה שלה היא ברח' האלון, והיא פה רק לבקר חברים. עיניי הצטעפו למשמע שם הרחוב והתחלתי לספר לה על הדירה המיתולוגית שפעם התכוונתי לשכור שם. "רגע", התעשתתי. "איזה מספר ברח' האלון?". "40", היא ענתה בשלווה, הגזלנית. "אז כמה אתם משלמים, 460 דולר?" התעניינתי. "470", היא השיבה, "אבל הדירה כל כך מדהימה שהיא שווה את זה".
"אתה שומע ממי", צעקתי מיד כשנכנסתי הביתה. "החבר'ה האלה שגנבו לנו את הדירה באלון, משלמים יותר מכמה שסגרנו". "מגיע להם", ענה יפה הנפש. "זה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב עם זה שלא עברנו לשם בסופו של דבר", החלטתי.
"אה, רגע, עכשיו את מוכנה למכור את האושר שלנו, ועוד תמורת עשרה דולרים בלבד?" הוא נעלב עד עמקי נשמתו. "איך את יכולה להרגיש טוב עם עצמך? את לא רואה שהקללה באמת שורצת כאן? את לא שמה לב שאנחנו רבים כל הזמן? אני רוצה לעבור דירה", הכריז בתקיפות. "בואי נעבור לדירה חדשה לחלוטין שאף אחד לא גר בה מעולם. אנחנו יכולים לעשות את זה. אנחנו יכולים לפתוח דף חדש. עדיין לא מאוחר!". "עזוב אותך", פטרתי את דבריו כלאחר יד. "אל תגיד לי שאתה באמת מאמין בשטויות האלה".
פחות משנה לאחר כל המאורעות הללו עברנו לדירה חדשה. עדיין ביחד, אגב. לא יודעת אם הנס הזה התחולל בזכות הקשר המוצלח והמדהים שלנו, או פשוט משום שאין, לא הייתה ולא תהיה שום קללה. על כל פנים, כשנתקלתי ביגאל בטכניון לפני כמה חודשים, הרגשתי גאה, שורדת ובלתי מנוצחת. "אנחנו עדיין ביחד!" הודעתי בגאון. הוא נראה קצת מבויש כשהשיב: "אה, יופי, יופי, מזל שלא הקשבתם לי".
התברר כי יגאל עבר להתגורר בעצמו ברח' האלון, באותה דירה בה גרה הילה, מיד לאחר שהחבר שלה עזב את המקום. "הם נפרדו, וגם אני נפרדתי מהבחורה שיצאתי איתה באותה תקופה", הוא דיווח בצער. אחר כך גם הוא והילה התחילו לצאת, וגם הם ניחשתם נכון נפרדו.
תאמינו במה שתרצו, הלקח העיקרי שלמדתי משני מעברי דירה, הוא לפרוק תמיד הכל בשבוע הראשון. לא צריך להשאיר פיסת קרטון אחת בבית. ארגז בבית מריבה בבית. זה כזה פשוט. הבעיה היא שלפעמים, כשאביעד מתעצל לפרוק איזה ארגז, הוא מעדיף להאשים את הבחורה המניפולטיבית והתחמנית שאיתה הוא גר.
אני, לצורך העניין. 'חחח, לא מאמינה בשטויות האלה', הוא מסתובב בבית וממלמל לעצמו ביגון. 'תראו עם מה אני צריך להתמודד'. לכו תסבירו לו שאין כאן מניפולציות, אלא עניין פשוט של סדרי עדיפויות. נכון שלא רצוי להיכנס לדירה מקוללת; אבל אם כבר נכנסנו, ואם כבר פרקנו חלק מהארגזים אז למה לעבור שוב הכל מחדש? לא, אני מהדירה הנוכחית בחיים לא עוברת. ולא אכפת לי אם יבואו להתגורר בה חתול שחור, סולם ויגאל.
