מרבית האנשים, וגם אני בתוכם, לא קוראים ספרי הסטוריה או מדע המדינה לפני שהם יוצאים לטיול, חופש או נופש. בטח שלא לפני נסיעה לאי אקזוטי. אחרי קריאת הסיפור שלי בוודאי תחשבו אחרת.
אז הנה הפרטים בקצרה: האי זנזיבר היה במשך שנים תחת שלטון הסולטנים של עומאן. בדצמבר 1963 זכה האי לעצמאות ובאפריל 1964 התאחד עם טנגניקה, השכנה שעל היבשת, לרפובליקה המאוחדת של טנזניה. די פשוט.
לזנזיבר ממשל עצמי ובית נבחרים משלו. נושאים כמו כלכלה, מדיניות חוץ ותקשורת משותפים לחלק היבשתי ולאי זנזיבר. הכנסה שנתית ממוצעת בטנזניה היא בסביבות 260$, ודולרים הם מטבע נחשק ועובר לסוחר. נו טוב, גם אם הייתי קוראת את זה לפני נסיעה זה היה מספק ביותר ולא הייתי ממשיכה לקרוא הלאה...
אין תמונה
מיקרו-קוסמוס של העולם
ועכשיו לסיפור: בתחילת שנת 2,000 הייתי בדאר א-סאלאם (Dar es Salaam), בירת טנזניה, בעניני עבודה. במשך ששה שבועות עבדתי בצמוד לד"ר פידה נצראללה, חברה טובה שהכרתי בעבר בלונדון. פידה היא מומחית ל"הטמעת תהליכים דמוקרטיים", כלומר, היא נוסעת ברחבי העולם, בעיקר העולם המתפתח, ומכינה תוכניות חינוך עבור הממשלות הדמוקרטיות הטריות, או כאלו העומדות בפני שינוי לכיוון הדמוקרטי. עבודה מרתקת, ממש כמו פידה, שהיא כמו שמרמז שמה לבנונית. ככזו, וכבת למשפחה נוצרית עשירה, נסעה בגיל 18 ללמוד בארה"ב ואחר כך כתבה את הדוקטורט שלה בלונדון שם נפגשנו והפכנו לחברות. מדהים לגלות כמה מהר אפשר להתחבר גם עם מי שעל פניו, לא יסווג מיד כחומר מתאים ל"חברה הכי טובה". אבל חברותה של פידה עם אחי, נושאי עניין משותפים שגילינו, חוש הומור דומה ושורשים במה שאני מכנה בחיוב רב "לבנט", הפכו אותנו לחברות.
ואז, בתחילת שנת 2000 היא הזמינה אותי להצטרף אליה לטנזניה, שם עסקה בהכנת תוכנית לעידוד הרשמה להצבעה בבחירות המתקרבות. העבודה היתה מרתקת. עבורי זה היה הביקור הראשון באפריקה. דאר א-סאלאם, על הניגודים שבה, הצבעוניות, הלכלוך והבאלאגן היתה פרק הכרות נפלא עם היבשת השחורה.
הטנזניים, רובם ככולם אנשים נעימים ואדיבים במיוחד, והרבה מהם דוברי אנגלית. במלון שבו גרנו, White sands, היו מאות עובדים והכל נעשה בחוסר יעילות משווע- כדי לספק עבודה לכמה שיותר אנשים, זה די מובן.
סידור שולחן לארוחה לוקח ל-15 מלצרים חצי יום. כאשר באו לרסס את החדר בערב נגד יתושים הגיעה משלחת; חדרנית אחת דופקת על הדלת, השניה מרססת, השלישית מורידה את כיסוי המיטה והרביעית מסמנת בטופס שהן היו כאן.
אין תמונה
ריח המציאות
המלון שלנו היה קצת מחוץ לעיר, על החוף. נפלאים ביותר היו צבעי האוקיינוס ההודי- טורקיז וכחול וירוק. החול לבן בוהק. המים חמימים עם זרמים קרים תענוג. עבור מי שרגיל לחוף הצוק בתל-אביב, גם הבדלי הגאות והשפל הם תופעת טבע חדשה ומדהימה. לאורך הדרכים המובילות לעיר, ניתן לראות מסה אנושית אדירה המנהלת חיים שלמים לצידי הכביש. בני מסאי שומרים על רכוש, מיניבוסים, טקסים. חנויות-קיוסקים מטלאים של חומרים שונים. אפילו גראז` אחד שהתהדר בשם "קוסובו". מדי פעם יש בדאר א-סאלאם הפסקות חשמל, אבל במלונות, וכמעט לכל הלבנים, יש גנרטורים פרטיים כך שמיד ממשיכים החיים כרגיל.
העיר עצמה היא ממש עזה גדולה, למרות שגרים בה למעלה מ-2 מליון תושבים. לתיירים אין שום דבר מעניין חוץ מהשווקים. החברה הגבוהה, המורכבת מקהיליית הדיפלומטים והעובדים הזרים (במקרה הזה- נציגי חברות בינלאומיות, אנשי עסקים ועוד), מתגוררת ברובע המנותק משאר העיר, מבלה יחד במעט הבארים ומסעדות הפועלים בעיר, וכולם מכירים אחד את השני- ממש כמו בקיבוץ.
לעומת זאת, חייהם של רוב המקומיים נראים אחרת. אנשים גרים בתוך מבנים מלבניים, ללא חלון או דלת- רק וילון. בבקתות מקש, גבבה, ניילונים, פח, קרטון כל מה שבא ליד. לרוב הילדים אין ילקוטים והם הולכים לבית הספר עם שקית ניילון, שעושה רושם שבתוכה רק מחברת ועיפרון. אבל בגדי בית הספר, המדים שכולם לובשים, נראים נקיים ומגוהצים גם כשהם יוצאים מהחושות הללו.
על דיאודורנט לא שמעו כמובן, ולמרות שהפרסומות לסבון בכל פינה, הן בטלוויזיה והן על שלטי החוצות, שבשנת 2000 היו אמצעי פרסום חדשני ובלתי מוכר, לא נראה כי זהו המוצר הנמכר ביותר בשוק.
אין תמונה
ריח החופש
הרבה מאנשי העסקים המקומיים הם ממוצא הודי, וכך היה שמצד אחד פגשתי בבירוקרטים המקומיים, האפריקנים, שלא התאמצו במיוחד להתנער מסטריאוטיפ המשטר "חדל האישים". מצד שני, אנשי עסקים הודים ממולחים, שכמעט שום דבר לא יעצור אותם בדרך למיקסום הרווחים. למען האמת, אפילו עכשיו, ארבע שנים מאוחר יותר, אני חושבת שזה מה שאיכזב אותי ביותר בטנזניה התממשות הדעות הקדומות שיש לנו בנוגע ל"פן" האנושי באפריקה.לאחר חודש של עבודה מאומצת, החלטנו פידה ואני לנסוע לסוף השבוע לזנזיבר. חוף ואוקינוס היו לנו גם בדאר, אבל שמענו כל כך הרבה על האי המיסתורי, ובעיקר על הבירה עיר האבן Stone City, שהחלטנו שאנחנו חייבות לראות אותה.
ביום שישי אחד חם ומהביל הגענו לנמל. משם יוצאות מעבורות מספר פעמים ביום לנמל של זנזיבר. קנינו כרטיס הלוך ושוב, עמדנו בתור בין עשרות מקומיים והחבילות שלהם, נדחפנו בעלייה למעבורת ולמזלנו מצאנו מקום ישיבה בפנים, ולא על הסיפון הרותח.
המעבורת יצאה לדרך ואנחנו כבר הרגשנו את ריח החופש... וריח בשר מרקיב. מתברר שעל הסיפון, בחום של 35 מעלות, היו מונחים שקי פלסטיק וברזנט מלאים בבשר, שאותו ראינו אחר כך מוצג לראווה בדוכני המזון שעל הטיילת ונזלל לתאבון על ידי מקומיים ותיירים כאחד. שיפוד? לא, לא בשבילי, תודה...
אין תמונה
אשרת יציאה
כשהגענו, מקץ כמעט 3 שעות של הפלגה לנמל של זנזיבר העיר, פסענו בעקבות עשרות המקומיים שירדו איתנו מהספינה. יצאנו מבעד לשערי הנמל והלכנו למלון שבו הזמנו חדרים מראש מלון טמבו Tembo House Hotel. המלון התגלה כמקסים, עם בריכת שחיה, חלונות מעוטרי ויטרז`ים, מיטות אפיריון עטופות בכילה ומרפסת מקסימה, צופה אל הים, שבה הגישו את ארוחת הבוקר. בילינו בזנזיבר שלושה ימים מאלפים. הבירה, עיר האבן (סטון סיטי) אינה דומה לשום מקום בו ביקרתי קודם. רחובות צרים שכלי הרכב היחידים היכולים לעבור בהם הם אופניים; נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש בהתאם למסורת המוסלמית הנוקשה יותר מאשר בדאר; בתי מידות ישנים שעדיין אפשר לראות בהם את הפאר של שנות שלטון הסולטנים ממש מרתק. גם חיי הלילה בזנזיבר עולים על אלו של דאר, עם מבחר די גדול של מסעדות ובארים.
ביום החזרה לדאר, מכיוון שהמזוודות היו עמוסות בקניות, לקחנו מונית מהמלון לנמל. הנהג החביב הוריד אותנו בפתח הנמל, הצביע לעבר ביתן גדול ואמר: "לכו ותעברו באימיגריישן". אנחנו, בלי לחשוב פעמיים, הלכנו בעקבות שלושה תיירים נוספים ונכנסנו לביתן.
מאחורי ארבעה שולחנות ישבו ארבעה מקומיים לבושים במדים. נגשנו לשולחן הפנוי וחייכנו, השוטר חייך בחזרה ואמר: "דרכונים בבקשה". בלי להסס שלפנו את הדרכונים. אני את הישראלי ופידה את הלבנוני. השוטר הפך והפך בהם. שום חשד לא התעורר אצלי, בגלל שאני כבר רגילה לעובדה שתמיד בביקורת דרכונים, יש בעיה עם כיוון נכון של הדרכון הישראלי. "ככה זה בטח גם עם הלבנוני", חשבתי.
לפתע נמחק החיוך מפרצופו של השוטר, הוא פנה אלינו ושאל: "מתי הגעתן לזנזיבר?" "ביום שישי האחרון" ענינו יחד. "מאיפה הגעתן?", שאל. "מדאר, במעבורת" השבנו. "ואיפה ויזת הכניסה שלכן?". "איזו ויזה ?" שאלנו, "אף אחד לא אמר לנו כלום על ויזה..."
השוטר הניח את הדרכונים על שולחן ארוך שניצב מאחוריו, הסתכל עלינו מלמטה למעלה ופצח בנאום: "אתן הסתננתן לזנזיבר, ועוד בלי ויזה. מה אתן חושבות לעצמכן, זאת פגיעה קשה בכבוד של ממשלת זנזיבר, ואני לא יודע מה אפשר לעשות..."
לרגע נחרדתי. מה ויזה, איזו ויזה, הרי כולם פשוט ירדו מהמעבורת ויצאו מהנמל. פתאום הבנתי ש"כולם" היו מקומיים. אבל זנזיבר היא חלק מטנזניה... כנראה שבאמת צריך לקרוא קצת יותר לעומק לפני שנוסעים למקום חדש.
"אז מה אפשר לעשות?" שאלה פידה בנימוס אנגלי. "אני באמת לא יודע" אמר השוטר, "המפקד שלי יצא לחופש, ויחזור רק בעוד יומיים", ושוב הוסיף :"פגיעה קשה בכבוד הממשלה הזנזיברית".
לרגע, אבל ממש להרף עין הרגשתי רע. ראיתי את פידה ואותי נמקות בכלא הזנזיברי. גרוע יותר, ראיתי את עצמי נאלצת לצלצל הביתה: "אבא, אל תיבהל, אני בכלא בזנזיבר, מסתבר שהסתננתי הנה באופן לא חוקי..." אבל מיד הבנתי, ואחר כך למדתי מפידה שגם היא הבינה את זה באותו הרגע, שצריך לנהל משא ומתן, וכנראה שבכסף אפשר לפתור את הבעיה. אלא שביננו אנחנו מתקשרות רק באנגלית. אני מעולם לא למדתי ערבית, ובבתי הספר בלבנון עברית היא לא חלק מתוכנית הלימודים.
"לא התכוונו לפגוע בכבוד הממשלה והעם בזנזיבר. אנחנו נפצה את הממשלה וגם אותך. באמת שכונותינו היו טובות. נהננו כל כך באי המקסים שלכם, שחבל לנו לגרום כאן בעיות" הסבירה פידה לשוטר, כשאני, לצידה, מהנהנת בראשי. "ובכן, אני באמת לא יודע מה לעשות..." אמר השוטר ולקח לידיו את הדרכונים שלנו. מיד הבנתי שכאן אין לי ברירה. ידעתי שלפידה אין איתה כסף ואילו אני מחזיקה תמיד, במקום מחבוא, שטר של 100$ למקרי חרום יוצאים מן הכלל. ואין חרום גדול מזה.
אבל 100$... כמעט 50% מההכנסה השנתית הממוצעת... ומצד שני, לבקש ממנו עודף? זו הדרך הבטוחה לכלא. אבל פטור בלי איזה מקח אי אפשר. מירפקתי את פידה, והיא במיומנות של סוחר לבנוני שאלה באדיבות: "איזה קנס יפצה על העלבון?" "100$ לכל אחת", ענה השוטר בלי להתבלבל. "מצטערות, אבל יש לנו רק שטר אחד של 100$", עניתי.
השוטר הבין שזה יום המזל שלו. בלי להסס הוא לקח את החותמת שעל השולחן, פתח אותה ושינה את התאריך, החתים את שני הדרכונים בחותמת כניסה עם תאריך של לפני שלושה ימים, אחר כך לקח חותמת אחרת, החתים את הדרכונים בחותמת יציאה והושיט לנו את הדרכונים. כמו בסרטים, החלקתי לכף ידו את השטר הירקרק ולקחתי את הדרכונים.
חייכנו אל השוטר, שהיה ברור שקשה לו לעצור את פרץ הצחוק על שתי הלבנות, שזה עתה נתנו לו 100$ כשהוא היה מוכן להסתפק ב- 20 לכל היותר. כן, זה היה ללא ספק יום המזל שלו. לקחנו את המזוודות ויצאנו מהביתן. הסתכלנו אחת על השניה ופרצנו בצחוק עז. "הייתי משלמת אפילו כפול, רק שלא אצטרך לצלצל לאבא שלי בביירות ולהסביר לו שאני בכלא בזנזיבר" אמרה פידה. "בדיוק על זה חשבתי גם אני" אמרתי. עלינו למעבורת וחזרנו לדאר א-סאלאם.
נכתב על ידי דפנה אשכול, באדיבות אתר "למטייל".
אין תמונה
