הייתי במקום הזה פעם, לפני הרבה שנים, בטיול הראשון שלי מחוץ לגבולות הארץ. הייתי פה שוב, רק לפני שנה, אבל אני יכולה להישבע שאז הכל נראה אחרת. למעשה הטיול הזה התחיל להתהוות לפני שתים-עשרה שנה, בטיול די שגרתי ליוון. חבורה של נוער בוגר תיכון באוטובוס מתגלגל בין ההרים.
אז ראיתי אותם לראשונה, את רוכבי האופנועים. עמוסים בציוד ולעיתים במורכב נוסף, בכלי הרכב קטן המימדים שלהם, כשמימד המרחב מקבל משמעות חדשה לחלוטין בהעדר מסגרות המגבילות אותם לד` אמות הרכב. עכשיו אני נמצאת כאן, כאן במלוא מובן המילה, נושמת את הריחות, שומעת את הצלילים, רועדת ברוח ונרטבת בגשם. לפני חודש של מסע קסום וכל כך קרוב כמו שמעולם לא תיארתי לעצמי, באחת הארצות המרתקות והעשירות ביותר בעולם, איטליה על האופנוע.
אין תמונה
איך כבשנו את ה"פאסטיצ`ריה"
ביקור קצר בוונציה היה פתיחה ראוייה בהחלט ומזג אויר נעים מאוד קיבל את פנינו, בלילה הראשון שלנו באוהל האוורירי. שמנו פעמינו מזרחה, לכיוון גבול יוגוסלביה. אחרי כמה שעות של נסיעה שגרתית במישור הארוך, התחלנו לעלות לגבעות שמתחת להרי האלפים, שם חיפשנו מקום לינה. עם החושך הגענו לוילה משופצת ומפוארת, המשכירה סוויטות במחיר סביר, בלב איזור כרמים, ולכן הלינה בחדר כללה שני בקבוקי יין מתוצרת המקום. בבוקר התנענו את האופנוע, והרגשנו שמשהו פה לא בסדר.. אחרי נסיעה של עשר דקות, התגלתה התקלה הראשונה. ידעתי שזה יקרה, בהתחשב בגילו המתקדם של האופנוע, אבל לא חשבתי שכל כך מהר. מוצאים סככה נטושה, יורדים מהאופנוע ויובב מתחיל לפרק ולתקן. מסתבר שנסענו עד עכשיו עם בוכנה אחת עובדת במקום שתיים. יובב עושה תיקון זמני, מרכיב הכל חזרה וממשיכים לנסוע.
לארוחת הבוקר, עצרנו בקונדיטוריה מקומית הנקראת "פאסטיצ`ריה". הפאסטיצ`ריה הזאת ממוקמת בלב הכפר בצידה השני של רחבת הכנסיה. היה זה יום ראשון ומשפחות הגיעו למקום ללגום קפה ועוגה לפני התפילה.
בפסטיצ`ריה האיטלקית נגלה לנו עולם שלם של תענוגות אפשריים בצורת עוגות, עוגיות, קינוחים וגלידות תוצרת בית, שכבשו את חיכינו וכמו מכורים חיפשנו את הפסטיצ`ריה הקרובה בכל עיירה שהגענו אליה.
אין תמונה
בין הר וגיא
עלינו צפונה לאלפים במחוז הצפון מזרחי הנקרא פיורלי ונציה ג`יוליה. שם, בפיורילי ונציה ג`יוליה, הגובל במזרחו עם הגבול הקרואטי, ישנו איזור ציורי ופשוט, שהזמן לא שינה אותו בהרבה. בכבישים מפותלים וצרים, המסומנים בקושי על המפה בקו לבן ודק, העוברים בין כפרים עתיקים, שהשנים ניכרות בהם. שמנו לעצמנו למטרה, לנסוע אך ורק בכבישים צדדיים, להתרחק מסממני הציויליזיה המתבטאים באוטוסטרדות גדולות החוצות הרים ועמקים ומצמצמות את מסלול הנסיעה למישור שטוח ואחיד. כך מצאנו את עצמנו מתפתלים בין הר וגיא, בין עיירה וכפר, ערוץ נחל ומסילת רכבת.
מלונות קטנים ובהם מסעדות משפחתיות המשרתות בעיקר אוכלוסיה מקומית ומעט תיירות מזדמנת, פזורות בין פיתולי הדרך. ייחודו של המקום, הוא שהאזור חסר אטרקציות מרכזיות, מה שאומר שאינו צפוף בתיירות כלל ועיקר. חוץ ממעט תיירות מקומית ואתר סקי קטן אחד ברמה מקומית, לא רואים שם הרבה כלי רכב המטיילים באזור, מה שמקל על חווית הרכיבה ומעצים את ההנאה מהאותנטיות המקומית.
אחרי עוד לילה מפנק ונוח במלון כפרי, אנחנו נוסעים מארבה (araba), לכיוון איזור הדולומיטים. אחרי שעתיים או שלוש בלבד מתחילים ההרים באופק ללבוש צורה שונה, אני מרגישה איזו התרגשות קלה מפרפרת בבטן, האופנוע עוד לא יודע את זה, אולי גם לא ידע. אחרי הכל הוא רק סוג של חפץ, אבל הוא עומד לנסוע באחד מפלאי הטבע היפים והמרגשים ביותר.
ההרים נעשים מחודדים וקצותיהם הופכים לבנים-ירקרקים... פסגות לבנות ומחודדות יוצאות מראש ההר, כאילו מישהו נכנס ללב ההר ודחף אותן החוצה ולמעלה למעלה. אני נמצאת בעמק שמוקף כולו בהרים האלו ולכל כיוון שאליו ארים את עיניי צפוי לי יופי מרהיב יותר מהקודם לו, אנחנו בחבל הדולומיטים. נכנסנו לעיירת הנופש והסקי האופנתית קורטינה ד`אממפצ`ו שהיא גם בירת האיזור כולו וחנינו באחד משלושת אתרי הקמפינג המקומיים ללינת לילה.
אין תמונה
רוכבים נגד הרוח
בחוץ עדיין מטפטף וטיפות קטנות נושרות מפסגת האוהל לקרקעיתו ומגלה לנו את חולשתו העיקרית של האוהל, הוא לא עמיד במים ושקי השינה שלנו רטובים לגמרי.אנו מנהלים דיון ענייני במצב החדש מולו אנו עומדים. שלא כמו בטיולים קודמים, הפעם לא יכולנו לקפל הכל ולהיכנס למכונית המוגנת, הפעם אנחנו חשופים גם על כלי הרכב. אני חושבת לעצמי שעדיף להיות רטובים בתנועה מאשר ספוגים בשכיבה חסרת אונים. לאופנוע, זה שנולד כאן (גם אם את מרבית חייו בילה בארץ הקודש), נראה היה שהגשם לא מפריע, כי הוא עמד שם מחייך אלי מוכן לקבל את פקודות הדרך.
כשיצאתי מהאוהל הבנתי מה בעצם גרם לי להשתכנע הדולומיטים שהתרוממו מעלינו הוציאו אותנו אל הבוקר הקריר והסתוי ובתוך דקות היינו כבר מוכנים לדרך.
במרחק מה מתעוררת לה העיירה. בתיה, עם גגותיהם המשופעים, משתלבים יפה בנוף ונראים כאילו הם מנסים לחקות את המראות מסביב. קורטינה ד`אמפצו, היא בירת חבל הדולומיטים, עיירת סקי אופנתית שיופיה עולה על יוקר המחיה בה ומיד שבתה אותנו בקסמיה. לכן החלטנו להישאר ליום נוסף, יום שאמור להיות מוקדש לסריקת האזור רגלית. הצטיידנו מבעוד מועד, באדיבות לשכת התיירות המקומית, במפות ומידע על מסלולי טיול בהרים.
כבר אתמול סימנתי לי את המסלול שאני רוצה לעשות, את המסלול בחרתי לפי מידת הקושי שלו והתחשבות בנתונים הטכניים שאנחנו מביאים איתנו. כיוון ששנינו נעולים בנעליים המיועדות לרכיבה ומקשות על ההליכה ומקום לנעלים נוספות אין על האופנוע, החלטתי על מסלול בעל דרגת קושי קלה ביותר. כך, חשבתי, אין סיכוי שניכשל בטרק הזה.
האופנוע מתניע במכה ראשונה, בניגוד אלי בכלל לא קר לו, ולא נראה כל זכר לתקלה מלפני יומיים. עלינו עליו ונסענו לתחנת הרכבל שאמורה לקחת אותנו לתחילתו של המסלול על ראש הר טונדי די פאלוריה. הגברת בכניסה, מודיעה לי באיטלקית שוטפת מתובלת במעט גרמנית עילגת, שהתחנה סגורה היום עקב מזג האויר, וככה, בשניה, הלכו תוכניות פרי תכנון של לילה שלם. אבל, היא מוסיפה ואומרת, התחנה בצד השני של העיירה, שמגיעה להר אחר לגמרי, שנקרא קריסטלו, פתוחה.
נזכרתי שגם בפסגת קריסטאלו מצאתי שביל שיכול להתאים לכבדי רגליים שכמותנו.אל פסגת קריסטלו מגיעים אחרי נסיעה של עשר דקות ברכבל סקי משוכלל ביותר בעליה תלולה מאוד, של כמעט שני קילומטרים, ומתחתיו למרות העליה הקשה, ישנו שביל המוביל למעלה לחובבי הטיפוס הרגלי..עכשיו היינו ממש לרגלי המדרונות התלולים של צוקי הדולומיט, במקום שאליו הסתכלנו בפליאה לפני פחות משעה. מפה יוצא רכבל נוסף, עמוק יותר לתוך ההר, פה כבר אין צמחיה, כי הקרקע תלולה והאדמה לא נאחזת בה. אנו צופים בעניין בעובדי האתר המכינים את תותחי השלג, לקראת פתיחת עונת הגלישה בעוד כחודשיים.
כשאני מסתכלת לתור ההר ומדמיינת איך נראה המקום כשכולו מושלג ומאות גולשים עוברים בין הסלעים המיתמרים, עוברת בי מחשבה, למה לא להישאר פה עד לתחילת העונה, אז נוכל כבר לגלוש למטה...אחרי כמה דקות של הליכה, הבנתי שלטיפוס במקום הזה, צריך להגיע מוכנים במיוחד ולהצטייד כראוי, ואנחנו עם מגפי הרכיבה שלנו מרגישים פה כמו דג ביבשה. כיוון שאין אנו מטיילים ספורטיביים במיוחד, הרגשנו שמיצינו את האפשרויות שהעיירה מציעה לנופשים שאינם מטפסי הרים במקצועם או תחביבם. המסקנה הבלתי נמנעת היא, שבשביל אנשים כמונו, הדרך הטובה ביותר לתור את האיזור, היא על שני הגלגלים.
אין תמונה
מפגש אופנוענים
ממערב לקורטינה, במרחק של כ-50 ק"מ, נמצאת הפסגה הגבוהה ביותר של הדולומיטים, הר מרמולדה. למרות שהדרך לא ארוכה במיוחד, היא נמשכת כמה שעות בגלל פיתולי הכביש הרבים ומהירות נסיעה איטית. איטיות הנסיעה, שבימים כתיקונם אינה חביבה עלי במיוחד, מתגלה כאן כבעלת אופי חיובי, ההנאה מנופי הדרך פשוט לא נגמרת. האיזור משופע במעליות סקי היוצאות מהעיירות הקטנות בדרך, ומגיעות עד פסגות ההרים, ומחוברות ביניהן למסלול מעגלי אחד גדול הנקרא סלע רונדה.
יצאנו לדרך בכביש S 48, שהיא למעשה, המשכה של הדרך ממנה הגענו. בהגיענו לצומת דרכים, ליד העיירה ערבה, פנינו צפונה לכביש מספר 244, וסמוך לעיירה קורבבה, שמאלה לכביש S 243.
בהפסקת קפה אחת, פגשנו בחור אוסטרלי בשם ג`ון ושני חבריו הגרמנים, גם הם על אופנוע, שלושה מיני רבבות האופנוענים על הכביש הזה. הם בדיוק הגיעו מהמקום אליו אנחנו נוסעים עכשיו.
הם הזמינו אותנו למפגש מועדון האופנועים האיטלקי שייערך יומיים לאחר מכן במסעדת הרים יפהפיה בהרי מחוז ונטו בקרבת וינצ`נזה. הבטחנו שנבוא ונפרדנו מהם לשלום. מה שג`ון ושני חבריו שכחו לספר לנו, זה איזה יופי עוצר נשימה מכין לנו הכביש שלפנינו, הפאסו גרדנה.
אין תמונה
בדרך לפסגה
כביש תלול ופתלתל ביותר קידם את פנינו. האופנוע נהנה ממזג אויר יבש וקר, שהיטיב עם פעולת המנוע, והלך והתקרר ככל שהעפלנו קרוב יותר לפסגה. הפניות הרבות, חדות ומאטות את מהירות הנסיעה ומחייבות את הרוכב בריכוז מקסימלי בכביש. אני, היושבת מאחור, נהנית מאיטיות זו מכיוון שהנוף משכר את החושים.כבישים מפותלים אלו, הם משאת נפשם של רוכבי האופנועים בעולם כולו, מהספורטיביים ביותר ועד לאופנועי התיור הגדולים. זאת הסיבה, שהאיזור כולו, מכוסה באלפים מהם. שיירות על גבי שיירות של נופשים על אופנוע, עוברים על פנינו בכיוון הנגדי וכולם מניפים את ידם לשלום. אחוות אופנוענים.
האופנוע "נופל" לפניה, נוטה על צידו, כמעט ונוגעת הרגל בכביש, ומתרומם לקראת היציאה מהסיבוב. זה הריטואל הנמשך כל הדרך. הגענו לפסגת המעבר, בגובה של 2121 מטרים. הקור חודר את מעיל המגן ויש צורך להיכנס לבית הקפה ולהחליף לבגדים חמים יותר. פאסו גרדנה, או בשמו הגרמני, גרודנר יוך, נמצא באיזור האלפיני האיטלקי הנקרא טרנטו-אלטו אדג`ה, אך בפי המקומים, הוא נקרא דרום טירול.
המחוז היה עד תחילת המאה ה-20 חלק מאוסטריה. רוב התושבים נתונים להשפעות אוסטריות ועדיין מדברים בדיאלקט גרמני. זאת הסיבה, שלכל מקום יש שני שמות, האחד איטלקי והשני, השם המקומי שלו, השם הגרמני.
משם המשכנו למעבר ההרים סלע, בהעפילנו גבוה עוד יותר, עוד כאלף מטר. בדרך למטה, אנו רואים את מעליות הסקי היוצרות את המסלול המעגלי המפורסם הסלע רונדה. ליד העיירה קנאזי, אפשר לפנות חזרה מזרחה, לכביש S641, ולעלות על הרכבל המגיע לפסגת המרמולדה, שגובהה 3342 מטרים, שם יש תצפית מרהיבה על כל ההרים מסביב.
אנחנו בחרנו להמשיך עוד למטה בעמק פאסה, בדרך העוברת בין העיירות המצויירות והעמוסות לעייפה בתיירות ספורט. משם המשכנו לשינת הלילה האחרונה בעיירה אורה על גדות נהר האדיג`ה הגדול, על שמו נקרא המחוז.כשקמנו בבוקר ושמנו פעמינו הרחק משם, ידעתי שאין זה סוף דבר ולשם אני אחזור במוקדם או במאוחר..
נכתב על ידי דפנה ברקן. צילמו: דפנה ברקן ויובב בורבין. באדיבות אתר "למטייל".
אין תמונה
