"מכתבים לטנקים: לכתוב מכתבים לטנקים, להגיד להם פעם אחת את האמת. לכתוב להם, שלא יהיו עצובים וגדולים כל כך. שלא יחזיקו את זה בבטן, שידברו. אז הם לא יהיו כל-כך כבדים. יהיה להם יותר קל, והם לא יהיו יותר טנקים".
שאול קנז, איש קיבוץ גן שמואל, הוציא בשנת 75' ספר שכלל צרור של מכתבים וציורים. המכתבים, שמזכירים יותר קטעי שירה קצרים, אינם ממוענים לאהובה רחוקה או בלתי מושגת, אלא לכלי המתכת והשריון העצומים של צה"ל. הזוי? בהחלט.
"מי שרואה אתכם בפעם הראשונה חושב שכולם דומים. אבל אני עוד לא ראיתי שני טנקים זהים, לכל אחד יש אופי משלו. אתה רואה איך שהוא עומד, ומיד תבחין האם זו פוזה או שהוא רציני באמת. יש טנקים תקינים שלא מגיעים לשומקום, ולעומתם דפוקים שתמיד מנצחים. אבל המשותף לכולכם, הוא שאתם נהנים כשאני מטפל בכם. ולכולכם יש סיפורים נהדרים כשאתם חוזרים הביתה", כותב קנז במכתב מרגש לחבריו המשוריינים.
"טנקים טנקים, מה אתם חושבים עלינו בבוקר, כשאנחנו באים להעיר אתכם? לא נשבר לכם להניע כל בוקר? לא מתחשק לכם בוקר אחד ללכת למסדר חולים כך סתם? אבל בלילה אתה נשארים לבד. אם ירד גשם - אני אבוא לכסות אותך". הטנק הוא חברו הטוב ביותר של האדם? מסתבר. הכינו את הממחטות.
