דת התגלות, מתבססת על האמונה שהאל מתגלה, מנבא, עוזר כשצריך, מעניש כשצריך ובמקרים ממש קיצונים (כאשר צבא מצרים רודף אחריך) עושה ניסים. ההתניה היא מאוד פשוטה, תעשה מצוות, אלוהים יעזור לך, לא תעשה מצוות אלוהים לא יעזור לך. איזו דרך נפלאה לשמור על שלום הציבור, כאשר כולם יראים מן האל ולא שואלים שאלות.
בורות היא דבר נפלא לפעמים, לא? אבל אז בא הרמב"ם וטלטל את כל בסיס האמונה היהודית, כשהכריז שאין דבר כזה התגלות אלוהית. האל אינו ממש קיים בתפיסה שלהם, אז אין לו דמות והוא לא איש זקן עם זקן לבן ארוך. הוא לא כועס הוא לא סולח, הוא לא מתגלה והוא בטח שלא עושה ניסים.
הרמב"ם, כאיש שלמד, השכיל, חקר והעמיק. האמין, שידע ולימוד הם שני הדברים הנעלים ביותר שהאדם יכול לשאוף אליהם, ועל כן הבין כי ניסים לא ממש יכולים לקרות. האל לא חצה את הים לשניים בשביל משה, ולא האריך את הלילה ליהושע. הנס הכי גדול, עפ"י הרמב"ם, הוא הטבע והיכולת האנושית ללמוד אותו.
הטענה הזאת, למעשה, מערערת את הצורך בקיום מצוות. אם האל לא מעניש, לא סולח, ולא עושה ניסים אז אין השגחה אלוהית, ומכאן שלאדם הפשוט, עניין קיום המצוות, נעשה מיותר. הוא לא ייענש אם הוא לא יקיים אותן והוא בטח לא יתוגמל אם הוא כן.
אז, לפני 900 שנה לטעון דברים כאלו, יכול היה לגרור נידוי חברתי, החרמת כתבים, כליאה ובמקרים קיצוניים עונש מוות. כל ערעור של הממסד הדתי, כל הכרזה שלא טעמה את הלך הרוח החברתי, מדיני, כלכלי של אותה תקופה גררה עונש. תזכרו שקופרניקוס פרסם את מסקנותיו רק על ערש דווי, משום שחשש מהרדיפה הדתית ומעונש המוות הצפוי לו.
הרמב"ם, למרות הבעייתיות והסיכון שבדבריו, פרסם את דעותיו ברבים משום שבזה האמין, כך חשב וזוהי גדולתו. בתקופה שבה חופש המחשבה היה דבר נדיר, היה לו העוז והאומץ לפרסם את דבר מחשבתו הרדיקלית.
"אתם מבינים את גודל המעשה של הרמב"ם?" שאל המרצה, לקורס הקיץ, "מבוא למחשבת ישראל". "אתם מבינים איזה איש אמיץ היה, איזו תעוזה הייתה לו, לחתור נגד הממסד הדתי. בהינו בו. ברור שבאיזשהו אופן, עמוק בתוך התודעה שלנו, ידענו שהיה שם משהו גדול אבל, על פני השטח ברור שהתשובה שלנו הייתה, "לא, לא ממש".
איך אפשר להבין? אנחנו חיים בעולם, כל כך פוסט מודרני, שהכול נראה לנו אפשרי. אנחנו חושבים מה שאנו רוצים, אומרים (כמעט) כל מה שאנחנו חושבים, מאמינים במה שנראה לנו 'טרנדי' ומחליפים את האמונה ב'טרנד' האופנתי הבא.
הפלורליזם הזה, ושלא תבינו לא נכון אני לגמרי בעדו, הופך אותנו להיות כהים יותר, אדישים יותר כמעט "אפטים". ריבוי דעות, וחופש הדיבור הם דבר נפלא, אם לא היה לנו את זה, היינו היום באפגניסטן. אבל בעולם הפוסט מודרני, אנו כל כך מרוכזים בעצמנו, עד שאין אנו רואים את היופי והחשיבות של החופש הזה. במקום לנצל אותו, אנו עסוקים בלשבת בבר הכי "איני" בבגדים הכי 'של הרגע' ולשתות את המשקה הכי נכון. יש לנו את החופש להביע את דעתנו ואנחנו לא מנצלים אותו.
מפריע לנו שהממסד שלנו הוא הגוף הכי מושחת בארץ? נעשה שופינג. מפריע לנו דו"ח העוני, נשתה עוד בירה. החינוך במצב נוראי? נראה את הגמר של כוכב נולד. אנשים נלחמו למען החופש שאנחנו לוקחים כל כך כמובן מאליו
אני מודעת שקשה לחיות בעולם שלנו היום, זה נכון. החיים המודרניים, מחייבים אותנו להיות מרוכזים קודם כל בעצמנו. כאשר הכסף (ואיתו גם כל מה שמסמל כסף) הפך להיות מרכז הקיום שלנו, ברור שנתרכז בו ובהשגתו.
אבל בואו ננסה לראות קצת מעבר לבועה, נכון, זה קשה. תראו את הכתומים. אני בעד ההתנתקות. אבל אני גם בעד הכתומים. הפריע להם אז הם יצאו להפגין, מגייסים אחריהם אלפי תומכים. גם כשהסוף היה ברור לכולם, הם עמדו בצמתים, בחום הנוראי של הקיץ וחילקו סרטים כתומים, הרימו שלטים ועשו את כל שביכולתם, להביע התנגדות למהלך.
הם השתמשו בחופש הזה שיש לנו, ולי לא נותר דבר מלבד להוריד את הכובע בפניהם. איפה היו תומכי ההתנתקות? כמה סרטים כחולים על המכונית זאת תמיכה? איפה הפגנות ענק? למה הכיכר שנצבעה בכתום ערב אחד, לא נצבעה בכחול בערב שלאחריו? בניגוד לרמב"ם לנו יש את החופש להביע את עצמנו, לנו החופש להתנגד לדברים שלא נראים לנו מבלי שירחף מעלינו עונש מוות. יש לנו את החופש לעשות את זה ואנחנו לא עושים כלום.
אומרים שרק כשמשהו נעלם מהחיים שלנו אנחנו מבינים כמה הוא טוב לנו. אני מקווה שנבין כמה החופש הזה טוב לנו, מבלי שמישהו ייקח אותו מאיתנו. נבין את זה, ונשכיל להשתמש בו.
