איך נפלה ההחלטה? די במקרה. מתחילת שבוע שעבר, חזרו תושבים אל הגוש על מנת לארוז את חפציהם. ידעתי על אפשרות זו. אבי וכמה מאחי חזרו לשם. אמי רצתה שאצטרף אליה לנסיעה, אך אני סירבתי בטענה שזה יהיה קשה מידי עבורי. איך אוכל לחזור, בידיעה שאני נאלצת לעזוב לאחר כמה שעות? מה הטעם לראות את הבית והשכונה שוממים וחרבים? הורי ואחי הקטנים נסעו לפני יומיים ושוב סירבתי להצטרף.
אתמול בלילה, שהיתי בבית דודי ליד אשקלון, השתתפתי בחתונה, ובלילה במיטה התחלתי לדמיין מסע חזרה לשם מה אראה, איך אגיב, מה אעשה. בהתחלה אף השתעשעתי ברעיון, שאעלה על הכתב את המסע הדמיוני. היום בבוקר, תכננתי לעשות כמה סידורים בדרום ואף לבקר את חברתי הטובה בשדרות וכשדיברנו החלטנו לנסוע זנחתי את תוכניותי המקוריות ופשוט דהרנו לשם.
לא היו בידינו אישורי כניסה, החלטנו פשוט להגיע עם המון נחישות ויהי מה, אנחנו ניכנס. אספנו בדרך שני טרמפיסטים אשר סייעו בידינו להיכנס, כיון שהיה ברשותם אישורי כניסה. כשהגענו למחסום כיסופים, במזל, לא הערימו עלינו קשיים, והצלחנו להיכנס בקלות, בלי שישאלו לזהותנו בכלל.
כמובן הגעתי מצוידת במצלמה דיגיטאלית, אמרתי לעצמי זו ההזדמנות שלי פשוט לצלם ולתעד. חלפנו על פני ישובים הרוסים, תשתיות הרוסות, צמחיה עקורה. נווה דקלים עוד עמדה על תילה.
דהרתי לביתי וצווחה יצאה מגרוני מלראותו; הדשא הצהיב, כל הפתחים נעקרו, הבית שומם וקירותיו מכוסים בכרזות, אך זה הבית שלי. כמובן שהדמעות זלגו.
עברתי חדר חדר, מרצפת מרצפת, ליטפתי בעיני ובידי, באהבה גדולה. כל סנטימטר צילמתי והנצחתי . אספתי לבקבוק, חול מגינתנו וכשיצאתי לחשתי להתראות בית אהוב שלי.
המשכנו לבית חברתי, שם הציתו את פנים הבית, כל הקירות שחורים ומפויחים, שמחתי שביתי אינו נראה כך, מראה זה עוד יותר קשה מנשוא. חברתי אמרה, שחבל לה מכל שילדיה לא יוכלו לדעת ולהכיר את בית ילדותה, אך היא מתנחמת בכך, שהיא הנציחה זאת במצלמת הוידיאו.
משם המשכנו למקומות אהובים ומיוחדים לשתינו; הגינה בה ישבנו שעות, בית הכנסת שממולו חזינו בהריסת בית, בית הספר. המרכז המסחרי, ישיבת ההסדר. הכול תיעדנו.
לאחר מכן נסענו לחוף הים להיפרד. שרנו, בכינו, הצטלמנו, נשמנו עמוק את הבריזה הנושבת מול הים, והבטנו בעיניים כלות. אין כמו הים של גוש קטיף. אין חוף כזה בשום מקום. שלושה עובדי בזק שהיו שם אף הסכימו איתנו. אספנו גם שם חול לבקבוקים שיהיה למזכרת .
אני שמחה שנסעתי היום להיפרד, לראות את הכול עוד פעם אחרונה לפני שלא יהיה. להיפרד כמו שצריך בשלוה, ברוגע, בלי לחץ, הרי הפעם האחרונה שהוצאתי משם הייתה באוטובוסים תחת שמירה כבידה בכי וצעקות.
היום התחילו בהריסת נווה דקלים, ואני בטוחה שבדקות אלו שאני מעלה זיכרונותיי על הכתב, ביתי נכתש תחת גלגלי ה-די ניין.
כשנסענו היום ברחבי גוש קטיף, ובתוך היישוב שלי, נווה דקלים שרנו חברתי ואני-
"גוש קטיף אני אוהבת אותך מכל... גוש קטיף שלי לעד. גוש קטיף אתה לי היפה בעולם ואתה תישאר רק שלי. גוש קטיף שלי."(מקום ראשון בתחרות בית הספר "נאות קטיף" לפני שנים).
