על אמונה זו יוולדו, יחיו וימותו הרבה גברים. ועם אמונה זו יצטרכו להתמודד הרבה נשים.
כמובן שכאישה לא קל להלך בעולם, שבו אינך יכולה לעשות גרפס כמו שצריך, אלא לחייך במבוכה במידה וזה כבר יצא. הוצאת התחתונים מהטוסיק, היא משימה לא קלה כאשר את מסתכלת בבעתה אם מישהו ראה..
אבל האם עם יד על הלב, זה מה שהיינו רוצות? לעשות תחרות גרפסים, וחיטוט ללא הרף בישבן..?
אמונה זו לא קלה להתמודדות, אבל קשה גם להיות הראשונה, שמנפצת את המיתוס, זו אחריות כבדה. כאשר אנו נמצאים במחיצת הבן זוג, אנו נוכחים במנהגים קצת שונים ומשונים.
לקיחת עיתון לשירותים היא דבר "סתמי", כל עוד אתה גברבר מסוקס, הלובש תחתונים, מרוטים, שנקנו לפני שנים עד שהגומי, כבר, שכח אלסטיות, מה היא..
אך גם את כבחורה ענוגה, בעלת מכנסיים מרוטים, רוצה עיתון בתולי וקצת שקט מהעולם. בבוקרו של יום, את רוצה לקחת את העיתון ולצלול לתוך השירותים, אל השקט והדממה, מבלי שאף אחד יירטן, מה יש לך לעשות שם כל כך הרבה זמן?
אבל האם ניתן לעשות את הדברים ועדיין להיות נחשקות? האם לא היינו רוצות שהבחור, יגיע כאשר אנו במיטבנו? אחרי האמבט ושנת היופי. האם לא היינו מעדיפות, לא לראות אותו, קוצץ ציפורניים, מחטט בין אצבעות הרגליים, או להזכיר לו שעליו לעשות מדי פעם תספורת באף?
כאשר גרים ביחד, אין טריטוריה שלי או שלך, החדרים הינם משותפים. התפרצות אל דלת סגורה, מלווה בלקיחת סיכונים. כל ניסיון לשמור על המראה המושלם, גובל במשהו בלתי מושג. אין אפשרות לשמור על פרטיות.
ופתאום מבנות אל-מוות הפכנו לבנות תמותה, פתאום הצד השני רואה אותנו ב"קלקלתנו", פתאום הוא מבין שפעם גם אנו היינו חד גבה, ובעזרת חוט, ופינצטה, הפכנו ליצור נחשק.
ואיך בהתחלה, הם לא הכירו את בגדינו, ויכולנו להלהיב אותם עם מלבושים חדשים, מחשופים עמוקים, אך היום אנו הולכות איתם לקניות, היום הם רוטנים כמה אנו מבזבזות.
אז איך לעזאזל שומרים על מיניות מתפרצת, כאשר כבר יודעים שהבן זוג אינו מושלם, כאשר רואים שבעצם גם אנו הבנות נולדנו שעירות, והחלקלקות שלנו והריח הטוב, הם לא דבר מולד אלא הרגלים אשר רכשנו עם הזמן.
