זו הייתה אמורה להיות כתבה ביקורתית. אני מוכן להישבע שרגע לפני שנכנסתי לחדר ההוא בתל השומר תכננתי כתבת טרוניות על כוכבניות בלונדיניות בשקל. זה היה אמור להיות חיבור קינה על הידרדרותה של המוסיקה הישראלית, שסונוורה על-ידי פנים יפות ושיער זוהר. כל זה, כאמור, היה רגע לפני הפגישה עם רוני. לעזאזל, כנראה שכולנו נצטרך לחכות עם הקינה הזאת עד לראיון עם הראל סקעת.
במציאות, מעבר לדיסק הוורוד ולכותרות בעיתונים, טוראי רוני דואני, המשרתת כיח"צנית של חיל החימוש (יש תפקיד כזה), היא בדיוק כל מה שלא חשבתם שהיא: רהוטה, אינטליגנטית, ובעלת הומור עצמי משובח במיוחד. על אף שם המשפחה המחייב כל-כך שהודבק לה - סופרסטאר - היא חפה ממניירות של כוכבנית. אחרי כמה שעות במחיצתה מתחילים לשכוח, והיא גם לא ממש טורחת להזכיר, שבת ה-19 החיננית הזאת, שעושה עכשיו מצגות על המחשב במשרד עם עוד חמש בנות - היא הנערה ש-12 אחוזים מהאוכלוסייה הביעו, בסקר שנערך בסילבסטר האחרון, רצון עז להתנשק אתה ("למה, לעזאזל? אין לי בכלל שפתיים"). היא הנערה ששיריה צועדים במקומות הראשונים של גלגל"ץ באופן כמעט קבוע, ושירה "אדוני" הגיע למקום הראשון במצעד ה-VTM.
בבוקר - טוראי דואני. בערב - רוני סופרסטאר. "הניגוד הזה משאיר אותי עם רגליים על הקרקע". היא מודה. "אם כל היום הייתי הולכת כמו סופרסטאר, אז הייתי איפשהו הרחק מפה ומפספסת את כל הדברים הכיפיים בחיים".
* אז את לא ממש סופרסטאר.
"לא. פעם שאלו אותי מה ההגדרה שלי לסופרסטאר, ונראה לי שיש לי הגדרה מאוד שונה לזה. אני חושבת שמישהו שיכול להישאר עם רגליים על הקרקע, מפוקס, אחד שיודע מאיפה הוא הגיע, לאן הוא רוצה להגיע ולא מאבד את עצמו בדרך - זה סופרסטאר. כי אין מה לעשות, אנשים שהתחילו לרחף בגלל איזה כתב שרצה לעשות עליהם כתבה חד-פעמית, לא הצליחו לשרוד הרבה בתעשייה הזאת".
מקלות בגלגלים
בזמן צילום התמונות לכתבה, כשרוני מנסה להתייצב על טנק, עומדים מאחוריה ומצדדיה בערך 30 בנים, אולי אפילו יותר, שמאוד משתדלים לא להחליק על הריר של עצמם. מלבד אחד או שניים שעושים טובה ושותקים, הנוכחים לא נשארים חייבים ושולחים לה הצעות מרומזות שונות. "הם סתם זורקים הערות כדי לקבל תגובה, לקבל שלום ובוקר טוב", היא אומרת. "במילא החשיבה של אנשים היא שאם אתה מפורסם, אין לך רגשות בכל מקרה".* את נפגעת מזה?
"פעם, בהתחלה, הייתי נפגעת נורא. אבל עדיין, יש כל מיני הערות קטנות, שאנשים מכניסים בקטנה. יאללה, אני אכתוב את זה באינטרנט או בעיתון, היא בטח לא תקרא את זה. אני אומר את זה, זה בטח לא יפריע לה. אבל אנחנו בני אדם, וכמו שהם היו נפגעים גם אני הייתי נפגעת".
במהלך הטירונות שלה בבסיס זיקים, שהחלה לפני ארבעה חודשים, ספגה דואני, כך נדמה, פגיעה ישירה. כתבות על טוראי סופרסטאר הופיעו כמעט מדי יום. הגדיל לעשות עיתון "מעריב", שפרסם ידיעה בלעדית על תנאי המקלחת של דואני שהתפרסה על שני עמודים - גדולה כמעט פי שניים מהידיעה על שלושה אנשים שנהרגו בתאונת דרכים בצפון, שהתפרסמה עמוד או שניים אחר כך. "הטירונות באמת היתה קצת שוק בשבילי", היא מתוודה. "האמת היא, שרק כשהתגייסתי, כשנכנסתי לכל הצבא והטירונות, הבנתי עד כמה כל העסק הזה גדול. פתאום התחילו להופיע כתבות אם אני כן נהנית או לא נהנית, אם אני מתקלחת לבד או לא מתקלחת לבד ואם אני שומרת או לא שומרת. וכאילו, אתם יודעים - כולה התגייסתי, זה לא שאנשים לא עושים את זה. בסך-הכל באמת היה אחלה בזיקים. זה גם סוג של חוויה".
* ובכל זאת, עושה רושם שזו הפעם הראשונה בחיים שבאמת מצאת את עצמך לבד, בלי משפחה ומנהלת שישמרו עלייך.
"זו באמת היתה הפעם הראשונה שהייתי פתאום בלי ההורים והמשפחה. זה ממש להתמודד לבד, וזה דווקא הקטע שנורא טוב לי. פתאום אני צריכה להתמודד. זה קטע טוב שהייתי צריכה לעבור אותו".
* זה לא היה הימור מבחינתך, ללכת לצבא? אחרי הכל, בזמן הזה יכולה לצוץ איזו בלונדינית אחרת.
"כן, זה היה הימור. זה לתקוע לעצמי מקלות בגלגלים, באיזשהו מקום. כשהתחלנו את כל הדיסקוסים האלה של הצבא, אני שקשקתי. אמרתי לאבא שלי: 'אבא, אני מגיל 15 חוזרת בשתיים בצהריים ועובדת עד שתיים בלילה. זה כל החיים שלי. מה אני אעשה אם יבוא איזה מפקד ויגיד - את לא הולכת?'. זה הכל מזל, והיה לי המון ממנו. אחרי הכל, גם אם לא הייתי מתגייסת לצבא היתה יכולה להגיע בלונדינית אחרת, ואז יסתכלו עליי ויגידו 'מי את?'".
כן, אבל אז לפחות היית יכולה להחזיר לה קרב אמיתי.
"אני לא יודעת. הקהל יכול להגיד 'שבענו ממך ואנחנו רוצים פרגית חדשה', לא משנה איפה אני אהיה. אם תבוא מישהי אחרת, אם אני פתאום לא אצליח להביא את התוצרת שאני רוצה ולהגיע לתוצאות. אני יודעת שיום אחד אני לא אספק יותר את הסחורה - אי-אפשר להיות כל הזמן למעלה. אבל עכשיו אני במקום טוב ואני מרוצה, וזה מה שחשוב".
* לא מכעיס אותך לפעמים שאת רוקדת כבר 14 שנה והם מפזזים חודשיים על המסך, ובסופו של דבר אתם באותו המקום?
"לא, כי עם כל תוכניות הריאליטי האלה, יבוא כוכב נולד מס' 20,000 ואף אחד לא יזכור מי היה כוכב נולד 20. אני עבדתי ואני עדיין עובדת וזה מאוד מספק לדעת שאתה עובד ומקבל תוצאות. אני אוהבת לעבוד, אוהבת להזיע, אוהבת לעשות את זה בדרך שלי. אני לא רוצה סתם להניח הנחות, אבל אני יודעת שאם אני אעבוד אני אמשיך לעלות למעלה. כל מי שהיה בכוכב נולד ולא הצליח להגיע לשלישיית הגמר נעלם, ואני לא הייתי יכולה לחיות בדבר כזה. זו לא אשמתם, אבל זה לרצות להצליח והקריירה שלך לא בידיים שלך. אני יודעת שאם אני אעשה דברים מסוימים, אני אעלה למעלה. אם אני אשגה באחד מהדברים האלה, אז אני אפול, אבל זה היה בידיים שלי".
בידיים שלה? נו, תלוי את מי שואלים. נבירה בארכיונים מגלה ששאלת המותג העסיקה את העיתונים לא פחות מאשר סוגיית ההתנתקות. רבים, כולל פרסומאים, מפיקים, זמרים מן העבר ומעריצים נדרשו לסוגיה. באף אחד מהעיתונים, אגב, למעט שאלה אחת ב"רייטינג", לא נדרשה דואני לקושייה הזו. "כי אין לי מה להגיד", היא נאנחת. "אתה רוצה לחשוב שאני בובה על חוט? תחשוב. אני הגעתי לאן שהגעתי בזכותי. אני יודעת שכל שיר, כל בגד, כל דבר עבר דרכי".
* זה לא מה שכולם חושבים.
"ככה נוח לאנשים לראות את זה? בסדר. 'סופרסטאר' יצר היסטריה מטורפת, ולכולם היה נראה כאילו באתי יש מאין, אבל זה לא נכון. עבדתי כל-כך הרבה על זה. אז יש הרבה אנשים עם עולם צר, שחושבים שבגלל שפתאום הופעתי להם בחיים, אני בובה על חוט ומנצלים אותי. כל מי שכתבו שכחו קצת שהתחלתי כשהייתי בת 61. מה כולם רצו - שישימו אותי במטווח של העיתונאים ושאף אחד לא יהיה לידי? מי שהיה צריך לנתב את הקריירה שלי ניתב אותה, ועכשיו אני כבר הולכת לבד".
*אז למה עדיין רצף אקראי של ציטוטים בעיתונות מניב רק את כל מה שאת לא?
"כי לאורך כל תחילת הקריירה שלי הרגשתי שאני צריכה להתנצל, והיום אני יודעת שלא. אז קניתי שירים מחו"ל. אבל מה? לא גנבתי אותם, לא לקחתי שום דבר. אני עובדת עם חברה בשבדיה, שהוציאה שירים לבריטני. זה הדבר הכי מהמם שיכול להיות. זה ללכת למקום של הפופ האמיתי, שבו זה התחיל להיות היסטריה, מאיפה שזה הצליח. אז למה לחפש ככה וככה אם אפשר ללכת אל המקום הזה ולתקוע יתד?".
* כי באיזשהו מקום, זו נוסחה.
"לא, אני חושבת שבאיזשהו מקום קשה לאנשים עם הצלחה של אחרים, זה הכל".
מה יקרה כשהכל ייגמר?
חיים פרטיים, טוענת דואני, אין לה. ככה זה, כנראה, כשאת מקליטה דיסק, עושה חזרות להופעות, מנחה תוכניות בערוץ "ניקולודיאון", עושה כמה קמפיינים במקביל וגם, כן, משרתת בצבא. קשה? היא מודה שכן. קיטורים? אין סיכוי. "אני בן אדם שלא אוהב לדבר על הצרות של עצמו", היא מסבירה. "אני לא אוהבת לשקוע בתוך הצרות והכאב, אני לא אמן מיוסר שיושב בעליית הגג וכותב שירים עצובים ומלאי דמעות. לא בא לי שריאיון שלם יהיה על 'כמה קשה לרוני', כי לא קשה לי באמת".
אהבה? חבר? חברות? דומה שרק חקירות של השב"כ יוציאו מרוני התייחסות לנושא. עם זאת, יחסית לבחורה שאף אחד לא התחיל אתה בתיכון אבל לפני כמה חודשים ביקשו 1,000 בחורים לצאת אתה במסגרת התוכנית "דייט לסטרייט", עושה רושם שמצבה לא רע בכלל. "אני תמיד חושבת שיכול להיות שהם סתם רצו לבוא לתוכנית. זה לא שרע לי, אני בהחלט מכירה אנשים, אבל לפעמים זו יכולה להיות בעיה. אתה יודע, פגישה ראשונה אתי זה יהיה ב-2005, ופגישה שנייה באזור 2006.
"לא נראה לי שאני אלך איזה יום אחד ברחוב ואגיד פתאום: 'אתה, אתך אני רוצה לצאת! ב-31 לחודש תתייצב פה ופה'. זה לא עובד ככה. יש קטע כזה בסרטים ההוליוודיים, שהם הולכים ברחוב, כמו ב'נוטינג היל', ואז הוא שופך עליה מיץ תפוזים. כאילו, אתה יודע, אני נורא מקווה שלא ישפכו עליי מיץ תפוזים, אבל זה נחמד. במציאות זה חבר מביא חבר, ולא ממיץ תפוזים".
*ולמרות שאין לך רגע פנאי לעצמך, שלא לדבר על אנשים אחרים, את מאושרת?
"כן".
* לא ציפיתי לתשובה אחרת.
"לא, לא, אני באמת מאושרת. למרות שברור שלפעמים אני מוצאת את עצמי עם חברות שלי, ויש להן חוויות משלהן, והן הלכו לזה ולזה, וכשאני באה לספר את החוויות שלי אז זה תמיד: 'היה לנו סשן צילומים והפולרואיד לא יצא טוב', והן מסתכלות עליי במין מבט כזה - 'אה?'. באיזשהו מקום זה כן מבאס. וכן, יש לפעמים רגעים אני רוצה רק רגע של שקט באוזניים. אבל טוב לי, גם אם זה אומר לפעמים להיות לבד, למרות שאני לא אוהבת להיות לבד".
לבד, כך נדמה, זה הדבר האחרון שדואני יכולה להיות. היא מופיעה כמעט כל יום, ולפני ואחרי ההופעה מקיפים אותה עשרות ילדים והורים שמבקשים חתימה, תמונה, או לנשום את אותו אוויר שנושמת הכוכבת. ההופעה מתישה, והמעריצים דורשים תשומת לב תמידית. מתכון די בטוח לכך שיום אחד היא תקום ותגיד - ממש כמו בריטני ספירס: נשבר לי. "כן, יכול להיות שזה יקרה", היא מפתיעה. "זה מקצוע קשה. כמו שבריטני ספירס אמרה שנשבר לה, יכול להיות שגם אני אגיד. אבל אם - די, נשבר לי - אז עושים אלבום פרידה, נפרדים מאור הזרקורים ומכבים אותו. לא עושים קצר כמו בריטני. פורשים, וממשיכים לחיות".
* את מפחדת שתמצאי את עצמך בסופו של דבר באותו מצב כמוה?
"זה הפחד הכי גדול, אבל אני מוכנה אליו. אני לא משלה את עצמי. בגלל שאני מוכנה אליו, לא הפסקתי לימודים וסיימתי בהצטיינות, הלכתי לצבא, ואני יודעת בדיוק מה אני הולכת ללמוד באוניברסיטה. יום אחד יבעטו אותי החוצה. בתקווה שלא, אבל כן, גם זה יכול לקרות".
