"אין לי כסף, אין לי: חיילי צה"ל מהדקים את החגורות הצבאיות למכנסיים הצבאיים ובוכים - ממש כמו שאר אזרחי המדינה: עם המשכורת ('דמי כיס') שמקבלים, קשה אפילו להתחיל את החודש. רבים מהם מודים: לא נעים להצטמצם, אבל פחות נעים לקחת מההורים"
בחודש יולי 1985 עמדה המשכורת הצבאית לחייל ממוצע על סכום של כ-40 אלף שקל. לפני שאתם צועקים בהתלהבות, מנסים להמציא מכונת זמן שתיקח אתכם 20 שנה לאחור וקונים מערכת קולנוע ביתית או איזה אופנוע-ים, נזכיר לכם שהשקל הוא - נו, איך אומרים - לא מה שהיה פעם. זה אולי נשמע הרבה כסף, אבל בפועל מדובר בסכום שווה ערך לפחות מ-400 שקלים חדשים של היום. חור בכיס? חשבתם נכון.
חייל אחד שהרגיש אישית את החור בכיס, אמר לכתבתנו דאז על המשכורת: "זה לא לחיות ולא למות". לעומתו, סיפרה אחת החיילות שלפני יומיים נכנסה לחנות בדיזינגוף, וקנתה חגורה במחיר המשכורת כולה בלי להניד עפעף, משום שמדובר בעבורה ב"כסף קטן".
ואיך בא לידי ביטוי המשבר הכלכלי של חיילי צה"ל, ושל מדינת ישראל כולה? באותם הימים אפשר היה לראות ירידה בבילויים ויציאות בסופי השבוע, עלייה משמעותית בנסיעה בטרמפים לעומת תחבורה ציבורית ופרטית, ולצערנו, גם ביטול התורים הארוכים למזנון של ה"לונדון מיניסטור" באבן-גבירול, לטובת תורים בחדר האוכל של הקריה. גם אם האוכל לא משהו, לפחות זה בחינם.
