"חיי היומיום בארץ ישראל 1910: מתי היה ערך הלירה שונה בתל אביב ובחיפה? מתי ביקשו ילדים מהוריהם שנינא במקום מסטיק? ומתי עברה הדרך הקצרה ביותר מירושלים למטולה דרך ביירות? מבט חטוף אל הלבוש, המזון, המנהגים וצורות הבילוי לפני מלחמת העולם הראשונה".
היה זה בתקופה רבת מעללים, לפני 94 שנים (!), כאשר בעיבורה של יפו צמחו שכונות יהודיות ראשונות, כאשר הילדים היו שורקים את הלחן של "יה חלילי" בזמן שתיית סוס (מיץ משורשי הליקוריצה) וכשפטיפון היה אוצר נדיר. בוועד של פתח תקווה התנהל אז ויכוח סוער, האם יש להתיר מכירה של מים תוססים (גזוז) במושבה. בנות רבות למדו לפרוט על מכושית (פסנתר בשבילכם), ותמורת בישליק אחד או שניים ניתן היה לראות את ההצגה "החיזיון של המלכה אליזבת' האנגלית" בראינוע "עדן" שבתל אביב, לצד קצינים טורקים ובני משפחותיהם.
את התסריט הזה העביר שלמה שבא, מחבר ההצגה "ימים של זהב", לקהל הישראלי של שנת 65' בתאטרון העירוני בחיפה. בצירוף תמונות רשמיות בשחור-לבן, עם תספורות של קשישים מרוסיה ולבוש חרדי בעליל, מוצגים החלוצים הראשונים באמת ב"במחנה", בכתבה העוסקת כולה בתיאור הלך הרוח בארץ בשנת 1910.
וממיטב האופנה של תחילת המאה ה-20: גרביים אדומים, כובע משולש קצוות, כאפייה ערבית, שמשייה, ז'קט לבן ומגבעת רחבת שוליים שמתאימה לנסיעה בעגלה הרתומה לסוס. תחי הנוסטלגיה.
