דואר-צריך לשנות כתובת. מסמכים- צריך לשנות ולחדש את כולם. סופרמרקט- נסגר הכרטיס. מרפאה- הרופא המשפחתי שלי המכיר אותי ואת תחלואיי. בית כנסת- התפילות שלנו. מועצה- כל השירותים והמחלקות. מקום עבודה-שייסגר. ספריה- הספרנית ששומרת לי את הספרים החדשים. הגינה שלנו- העצים שלקח להם שנים לגדול. פינת הזולה שלי.
בנק- החשבון שלי שייסגר. עזרה הדדית- שאין כמוה לכל צרה ושמחה. דרכים, שבילים ומקומות אהובים ביישוב- שכל אחד טומן עשרות סיפורים בחובו. הים- לשבת בלילות על שפת הים עם חברים. החול -ללחך את כפות הרגליים בדיונות הזהובות . כל אלו ורבים אחרים לא יהיו עוד (הספר עצמו לא משהו לפחות לטעמי).
מעבר לסיפור הגדול של ההתנתקות, מעבר לתקווה הגדולה של הציבור בישראל, שמאמין שאולי מהלך זה יוביל לשלום המיוחל (ולכן אותה מטרה מעורפלת מקדשת את האמצעים).
מעבר לכל מה שהתקשורת מזינה את הציבור בימים אלו, מעבר לסטריאוטיפים והאמונות בהם האכילו אותנו שנים על טיבם של "השטחים הכבושים" ויושביהם, מעבר לכל הדברים הללו ועוד רבים אחרים, ישנם מאות דברים קטנים, כל אותם דברים קטנים שהם חלק מהחיים שלי.
מתוך הכאב העצום שלי, אני קוראת לכל הקוראים והמקטרגים למיניהם: כל יפי הנפש אשר מגיבים בסגנון- "עכשיו את מבינה את הפלסטינים" "עכשיו את יודעת מה עובר עליהם".
זה שאתם מתיימרים להבין את מצבם הקשה של הפלסטינים, אתם חושבים שזה עוזר להם במשהו? האם אתם מזיזים את התחת שלכם, וגם עושים מעשים במקום רק לדבר? במקום לשפוך חמתכם על אחרים האם אתם נוקפים אצבע? או פשוט נוח יותר להקיש על המקלדת ולהטיח את האשמות במישהו אחר, שבכלל מדבר על נושא אחר מנקודת מבט שונה לחלוטין?(הכוונה אלי מי שלא מבין)
אני לא מתכוונת להיכנס בכלל לויכוחים פוליטיים, כי אין לזה תכלית. המטרה שלי ושל הטור הזה הוא לשתף אתכם מעט במה שמתחולל כאן בגוש קטיף בימים טרופים אלו. לתת לכם נקודת מבט שונה לחלוטין. נקודת מבט של תושבת המקום, החווה על בשרה את הבלגן המתחולל כאן. וכיוון שרובכם, אני מאמינה, אינם יכולים או רוצים להגיע לכאן (אתם יודעים אישורים, שטח צבאי סגור ובלה בלה בלה). גם אם תירצו, בכל לבכם, לנסות ולהבין מה חווה אדם, אשר נמצא בסיטואציה הזאת, לא תצליחו, כיון שהמציאות עולה על כל דמיון.
מה שאני כן מבקשת זה הבנה, רגישות, סובלנות ואמפתיה. גם מאלו שמגדירים ומרגישים עצמם 180 מעלות רחוקים באמונתם הפוליטית והאידיאולוגית. כיון שכרגע מדובר פה על אנושיות.
אנשים שבעל כורחם נחרב עליהם כל עולמם וצריכים לגייס את כל תעצומות הנפש על מנת להתמודד, להתגבר ולהמשיך בחייהם. להתחיל שוב מאפס וזאת לאחר שכבר עשו זאת והאמינו שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה.
אז אם אינכם מוצאים לנכון לתמוך, אם אינכם מוצאים לנכון להניח בצד את המחלוקות, ואם מישהו מוצא לנכון לערב פה בעיות וזכויות של מיעוטים אחרים, שימצא לנכון לעשות זאת במקום אחר. "בנפול אויבך אל תשמח"
