כבר נפגשתי פעם עם מישהו מהאינטרנט, ועדיף שלא נרחיב על זה את הדיבור. אבל זה היה מזמן, והחלטתי לנסות את מזלי שוב. מה גם שהפעם הוא היה ממש חמוד ומצחיק, ולא יכולתי שלא להסכים להיפגש אתו. באייסיקיו הוא הציג את עצמו כ"נאה, לא גבוה במיוחד, עם שיער חום ועיניים ירוקות".
זה לא נשמע רע בכלל. לא מצאתי לנכון לשאול לגובהו המדויק. סיפרתי לו שפעם יצאתי עם מישהו שהיה כמעט שני מטר וזה היה די מביך. אני התרוממתי על קצות האצבעות, הוא התכופף וזה עדיין לא תמיד עזר. אז צחקנו על זה שעכשיו זו לא תהיה הבעיה וקבענו להיפגש.
איחרתי בכוונה, כמובן. הגעתי רבע שעה אחרי שקבענו ונעמדתי במקום המפגש מול פיצה האט. הסתכלתי מסביב. כל מה שראיתי היה זוגות. משום מה, תמיד כשאני לבד אני רואה מסביבי רק זוגות. זה במיוחד בולט כשאני עומדת ומחכה למישהו שפגשתי באינטרנט, שמאחר אפילו עוד יותר ממני.
כשכבר שקלתי פשוט ללכת, כי לא יכול להיות שאני אחכה לו עשרים וחמש דקות (האמת שחיכיתי רק עשר, אבל הוא הרי לא אמור לדעת את זה), פתאום שמעתי קול קטן שואל בחשש: "שירלי"?
הסתכלתי מסביב וכל מה שראיתי היה המון אנשים חולפים על פני. הקול נשמע בשנית. לא ידעתי מה לעשות כשפתאום ראיתי יד מונפת אל על בדיוק מול הפרצוף שלי. וואלה, נראה לי שהוא היה שם כל הזמן. רחוק, רחוק למטה. הבטתי בו בפליאה, מלמטה עד למעלה. סקירה קצרה למדי. נעצרתי בגובה הכתפיים שלי. יכולתי לראות את השביל שלו בשיער, ממרומי גובהי (שאף פעם לא החשבתי כגבוה במיוחד, דרך אגב).
את המחשבות שהתרוצצו לי בראש באותם רגעים, עדיף לא לפרט. כי הרי אחרי הכל, אין לי שום בעיה עם אנשים נמוכים. ממש לא. וכדי להוכיח את זה, בעיקר לעצמי, הגבתי בצורה הכי דיפלומטית שיכולתי והחלטתי שאם הוא היה כל כך מקסים בשיחות שלנו, אז מה זה משנה אם הוא נמוך ממני בראש. או שניים. פעם אמרו לי שהדברים הטובים באים באריזות קטנות.
אז העליתי חיוך על פני והושטתי לו יד. כשיצא לי רגע לחשוב על זה, הבנתי שזה היה דבר די מטומטם לעשות. למה לעזאזל אני מושיטה לו יד? אולי לרגע הרגשתי כמו אימא שלו, וחשתי צורך לקחת אותו ביד ולהוליך אותו בדרך הנכונה. שלא יעלו עליו אנשים גדולים ורעים.
התחלנו ללכת לעבר הפיצה ושמתי לב שאני כל הזמן משגיחה שהוא לא יאבד לי בהמון. התיישבנו. חשבתי על כל המפורסמים הנמוכים. הזכרתי לעצמי שניקול קידמן יותר גבוהה מטום קרוז. ואז הזכרתי לעצמי שהם נפרדו. אז חשבתי על דני דה ויטו. ועל יצחק שמיר. איכשהו, זה לא שיפר לי את ההרגשה. גם לא יכולתי להוציא מהראש את השיר של רנדי ניומן"Short people got no reason to live". אכזרי, אני יודעת.
השיר הזה היה פעם באלי מקביל, כשמישהו ששנא גמדים מת, ובתור מחווה שרו לו בהלוויה את השיר הזה. במהלך הפגישה יצא לי לתהות למה שמישהו ישנא אנשים נמוכים. אף אחד לא מכריח אותו לצאת איתם. במיוחד התנגנה לי השורה: They walk around telling great big lies לא יכולתי שלא להסכים. הוא אמר שהוא לא גבוה במיוחד? ובעוד השיר לא עוזב אותי המשכתי לחפש דוגמאות מהחיים. אמרתי לעצמי ששרה ג'סיקה פרקר נמוכה. אבל אז הסקתי שזה אומר שהיא בטח אף פעם לא הייתה עם מישהו יותר נמוך ממנה.
מי בעצם קבע שהגבר צריך להיות יותר גבוה מהאישה? איפה זה כתוב? ואיפה כל הזוגות שוברי המוסכמות? לאן כולם נעלמו פתאום?
הוא באמת היה חמוד. נהניתי מהשיחה אתו, ומהערב בכלל, בייחוד שהייתה לי מוסיקת רקע מתמדת בראש. בסוף הוא כמובן הציע לשלם וקמנו ללכת. כשהגענו לאוטו שלו, ניסיתי להתגבר על הדחף לפתוח לו את הדלת.
"אז זהו". אמרתי. הוא נשא את מבטו למעלה והסתכל עלי. לא ידעתי מה בדיוק לעשות עם עצמי. They stand so low
You got to pick 'em up
Just to say hello
אבל לא הרמתי אותו. לא הייתי בטוחה אפילו למה בדיוק זה מפריע לי, אבל לא יכולתי להתעלם מזה שזה הפריע. הוא התחיל לנסוע משם.
They got little cars
That go beep beep beep
"די כבר"! צרחתי בשקט בפנים והלכתי הביתה.
