מרבית הסטודנטים מבקשים להתקבל למשרדים הגדולים מכמה סיבות: ראשית, החזות המרשימה והרצינית אותה הם מציגים. שנית, משרדים אלו מייצגים לקוחות נחשבים, בעלי שמות ידועים ומעניינים שמייצרים עבודה משפטית מגוונת בתחומים רבים, זאת בשונה ממשרד קטן שמוגבל במספר לקוחות ומספר תחומים. שלישית, תמיד קיים הסיכוי לפיו המשרד ימשיך ויגדל ויציע למתמחיו לעבוד כעורכי דין צעירים במשרד שזוהי נקודת פתיחה מצוינת.
אם תסריט זה יכשל, התמחות במשרד גדול, טובה לקורות חייו של עורך דין צעיר, שכן הדעה הרווחת היא - The bigger the better.
מתמחה במשרד גדול, חשוף לתחומים רבים ומצויד בידע רב לאחר שנה אחת בלבד. יחד עם זאת, במשרד גדול יכול לקרות מצב בו מתמחה 'נבלע' בין שמונה-עשר המתמחים, ואינו זוכה לעבודה משפטית גרידא. סיטואציה כזאת לא יכולה להיווצר במשרד קטן שם המתמחה הוא לרוב מתמחה בודד.
המשרדים הגדולים מצידם, מודעים לביקושם הרב בקרב הסטודנטים למשפטים (המתרבים מידי שנה) ולכן מציבים רף גבוה לקבלה ומסלול ראיונות מגוון ומפותל שלא מבייש אף תוכנית ריאליטי.
על פי אילו קריטריונים נבחרים הסטודנטים שיתחילו את מסלול הראיונות?
הקריטריון הראשון הוא ממוצע הציונים של הסטודנט, המהווה את הסינון הראשוני. מרבית המשרדים הגדולים ידועים בדרישתם למצוינות. אך המציאות בשטח מוכיחה שסטודנט שממוצע הציונים שלו יהיה 80 ומעלה יזכה להתייחסות.
יחד עם גיליון הציונים שולחים רב הסטודנטים, תעודות הצטיינות שונות. תעודות אלו מהווה קריטריון נוסף, אך גם בין תעודות אלו יש היררכיה. כך, הצטיינות של בית הספר תיכון אינה משולה להצטיינות בצבא (בייחוד אם היחידה היא תלפיות או אחיותיה הצבאיות). בנוסף, סטודנטים הלומדים מלבד משפטים חוג נוסף, זוכים אף הם לנקודות זכות וכך 'מקצרים' דרכם לעבר הראיון הנכסף.
לאחר הבדיקה לעיל, נחלקים המשרדים בשיטתם לאיתור המתמחה האידיאלי. מרבית המשרדים נוהגים בשיטה של מסלול תלת- שלבי. מסלול זה מתחיל בראיון של הסטודנט עם עורך דין במשרד. אם הסטודנט צולח את הראיון הראשון הוא מוזמן לראיון נוסף, בו הוא מתראיין על ידי עורך דין ואחד השותפים במשרד.
במעמד זה נדרש הסטודנט לענות, בין היתר, על שאלות משפטיות שונות. יש מבין המשרדים שאף 'בוחנים' את הסטודנט, לשם כך הסטודנט 'מובל' לחדר פרטי, שם עליו לפתור קייס משפטי סבוך, זאת תוך 20 דקות.
יש ראיונות בהם השיחה מועברת לשפה האנגלית ועל הסטודנט להפגין ידע באנגלית משפטית. באם צלח הסטודנט ראיון זה (והוא עדיין מעוניין להתמחות במשרד), הוא מוזמן לרוב לראיון שלישי.
ראיון זה מתנהל מול שותף אחד או שנים מהמשרד ויהיה קצר מקודמיו, שכן הרשמים שהותיר הסטודנט מועברים לשותפים ממראייניו הקודמים. לאחר ראיון זה ממתין הסטודנט חודש ימים או יותר, עד היוודע האם התקבל למשרד אם לאו.
יש לציין כי הסטודנטים פונים למספר משרדים במקביל, שכן התחרות גדולה. כך נוצר לעיתים מצב של שבוע ראיונות מתיש ומפרך, הכל על מנת להתברג כמתמחה במשרד מוביל.
במשרדים ספורים נהוג הליך מעט שונה. עורכי הדין האחראים על קבלת הסטודנטים, מגיעים לימי האוריינטאציה שמארגנות האוניברסיטאות. שם, הם מתרשמים מהסטודנטים שפונים אליהם תוך שיחה קצרה ומקבלים את קורות חייהם. לאחר מכן, הסטודנטים מוזמנים לסיור התרשמות במשרד ומודיעים האם הם מעוניינים להתמחות בו. באם תשובתם חיובית, לעיתים יזומנו לראיון קצר נוסף ולעיתים אף יתקבלו ללא ראיון נוסף. אופן קבלה זה חוסך מהסטודנטים הליך ארוך ומתיש מחד, אך דורש מהם להרשים בזמן מועט מאידך. נוסף על כך נדרשים עורכי הדין לאינטואיציה מעולה, שאף זו יכולה לעיתים לטעות.
מסלולים אלו, על יתרונותיהם וחסרונותיהם, אינם משתווים למסלול המהיר ביותר שניצב בפני מי שקרובו/רחוקו/שכנו/דודו מכיר את מי מבעלי המשרד, היכרות ברמה כזו שתאפשר לסטודנט להיכנס כניסה מידית ובטוחה לעמדת המתמחה.
מסלול מהיר זה, יכול ליצור תחושת אי- נעימות בתחילת ההתמחות (אם הוא נודע בקרב עורכי הדין והמתמחים במשרד) אך, ככל שהמתמחה יוכיח עצמו כראוי להתמחות, ובעל יכולות גבוהות, היחס אליו לא יהיה שונה משאר המתמחים.
לסיכום בהגיע השלב בו סטודנט למשפטים תר אחר מקום התמחות הנכסף, משרד גדול בעל שם ומוניטין, עליו להצטייד בציונים טובים, תעודות הצטיינות שונות, בטחון ואורח רוח. כמובן שאם הוא מצויד בוויטמין P (פרוטקציה) הוא פותר לעצמו את הבעיות, לפחות בשלב הכניסה. משלב הכניסה - העבודה הקשה וחובת ההוכחה היא עליו.
הכותבת היא מתמחה במשרד עוה"ד רון גזית, רוטנברג ושות'
