אני מודיעה פה קבל עם ועדה, עוד קצת, תדחקו אותי לפינה, תשפילו אותי, תמררו את חיי ואינני שולטת במעשי. יש גבול לכמה אפשר לדחוק בן אדם לפינה ולצפות שיישאר נורמאלי, שפוי וימשיך להתנהג עפ"י הנורמות המצופות ממנו. הגיעו מים עד נפש.
ביום שישי האחרון עברתי טלטלה עזה, כאשר נאלצתי לעבור במחסומים המחפירים הללו, שלושה במספר. הראשון ליד קיבוץ מפלסים, אחרי שדרות, שם עצר אותי חייל מג"ב ודרש תעודת זהות מדוע? למה? עוד לא הגעתי לגוש, ואם לא ארצה? אז מה יקרה? פשוט שטפתי את החייל בכל מה שאני חושבת, כמובן לא באופן אישי וכפי שהוא השיב-זה לא משהו אישי, זה מה שנדרש ממנו לעשות מתוקף תפקידו.
אין בעיה, אם אתה מייצג את הממשלה, אז אני אגיד לך בדיוק מה שאני חושבת ומרגישה כלפי הממשלה המחורבנת הזאת. בתור אזרחית, זכותי להביע את דעתי מולך, כנציג הממשלה.
במחסום השני תחקרו אותי, בשלישי לפני כיסופים שוב דרשו תעודה, ממני ומכל הטרמפיסטים שאיתי. את שלי, בדקו דרך המחשב במרכז ההיתרים החדש שהוקם. העיון בתעודה המוכיחה כי הנני תושבת הגוש, לא הספיק. החייל שהקיש במחשב, הכריז חגיגית, כן, יש לך אישור, את רשאית לעבור. מה אתה אומר? באמת? מרוב עצבים כמעט דרסתי שני חיילים בשביל העפר שנאלצתי לרדת בו, למזלם הם סטו הצידה. מה ? מה אתם מצפים? מה אתם חושבים? כן, אני כועסת ואני אצרח את זה.
אימא שלי הגדירה את זה הבוקר, כתחושה של נידון למוות, הגזירה תלויה מעליך, ואתה מצפה וחושש ליום שבו זה יגיע. מצד אחד, אתה כבר מייחל שזה יגיע, להיות אחרי. מצד שני, אתה מעריך ומנצל כל שנייה לפני כן. אך, להישאר שפוי זה קשה.
בעקבות הטלטלה הגעתי לכמה החלטות גורליות; לקצר כמה שיותר את השהות ההכרחית שלי מחוץ לגוש (נשארו לי כמה חובות אקדמיים לסיים ואיזה מועד ב' שממש אין לי כוח אליו). בעבודה, הודעתי על עזיבה. לפני כן, חשבתי שאזרום ואנסה להישאר עד כמה שאפשר, אשלב בין הדברים. נוכחתי כי איני מסוגלת לכך, אני פשוט חייבת להיות בבית כמה שיותר, בלי שום מחויבות שתסיח את דעתי. אני הולכת למלחמה האחרונה, המלחמה על הבית שלי. ומבחינתי זה אומר לשהות שם, לספוג כמה שיותר מהמוכר, לחדש זיכרונות, להתנחם בזרועות מכרי, להיפרד מחיי כפי שהכרתי אותם עד היום ואם צריך גם לארוז. ללכת אחרי תחושת ליבי.
בגידה, זו התחושה החזקה ביותר שקיימת אצלי. מבחינתי, הפכתי להיות אינטרסנטית, כל המצב הזה, לא מעניין אותי. הסיבות שהובילו לכך, המטרה, או למה. מבחינתי, זה יוביל לבית שלי, זו פגיעה אישית בי, ברכושי, במשפחתי ובחיי. הגעתי לעוד החלטה, שהרהרתי בה זמן רב, כנראה שאחרי שהדברים יירגעו קצת, אני הולכת מכאן, טסה לחו"ל, עפה מהמדינה הזאת, שכרגע תחושותיי כלפיה הן רק שליליות. לעשות שינוי בחיי, לשנות פאזה, אוירה ולזרוק זין על הכול.
כן, אני הציונית האידיאלית, הולכת לדאוג רק לעצמי ולתחת שלי, ואולי זה היה צריך להיות כך מזמן, כמו שרוב האנשים עושים. פראיירים לא מתים, הם מתחלפים אז אני סיימתי להיות הפראיירית התורנית.
כן, אולי הורי טעו כאשר באו לגור שם, לפני כמעט עשרים שנה. אכן טעו. טעו באמון העיוור שנתנו במדינתם, טעו בתחושה שהאזור הוא חלק בלתי נפרד, ושההתייחסות אליהם תהיה כזאת. הם טעו בכך שלא הבינו בזמן, שהיינו כלי משחק של המדינה, בשר התותחים כדי שהממשלה תוכל להזרים לשם כוחות צבאיים, שתהיה שליטה טריטוריאלית.
החליט ראש הממשלה הנוכחי, שכבר לא מתאים שנשב פה, פתאום נהיינו קוץ בתחת. פתאום, אנחנו שהיינו יקירי המדינה, הפכנו לאזרחים לא רצויים, וההתייחסות בהתאם.
אנחנו כרגע לא מתאימים לכם? גם אתם לא לי. עד עכשיו היינו נחמדים, דיברנו, חילקנו פרחים וחסות עמדנו והפגנו בצדי הדרך. כמו ילדים טובים צעדנו על מנת לעורר מחאה, אני מדברת עלינו תושבי הגוש המתונים, אז מבחינתי אני שוברת את הכלים. מעתה אלך רק על פי צו מצפוני, אם במחאתי ואם בנטישתי. כאשר שוברים כלים, נהיה הרבה רעש ולכלוך.
