בצומת גבים, ליד שדרות, עמדו שני צעירים בחור ובחורה, כנראה מאחד הקיבוצים בסביבה (ולא חסר כאלה) וניסו לחלק סרטים בצבע כחול לבן. רק מה, הם עמדו בצומת, אליו מגיעים רכבים מהגוש ורובם כאמור, מעוטרים בשלל סרטים כתומים, לכן כל מה שנותר להם הוא לעמוד ולהתווכח עם כל מכונית עוצרת, כיוון שאף אחד לא לקח מהם סרטים.
כשאר חלפנו על פניהם אמרתי לבחורה- "אין ביקוש- תחזרו הביתה" בתגובה היא התחילה לצווח -"גם ככה יהיה פינוי, אנחנו כבר בבית, אותכם יוציאו תחזרו אתם". כיון שהיה רמזור ירוק המשכנו בנסיעה וכמו שקורה לי הרבה פעמים אני מהרהרת על מה שקרה, מנתחת וחושבת מה הייתי אומרת בדיעבד.
בדיעבד, אם הייתי יורדת לדבר איתה, הייתי אומרת לה מספר דברים: א) צעירים שהמטרה שלהם היא לחלק סמל לדעה מסוימת, רעיון מסוים, ומקבלים על כך תשלום כיוון שאין מתנדבים, זו עבודה לכל דבר-על כן, ראוי שיתנהגו בכבוד מול לקוחותיהם גם אם הם אינם מסכימים איתם ב) במקרה הספציפי הזה, ובנושא הטעון הזה, אני חושבת שהם צריכים להצדיע לתושבי הגוש על כך שעד כה הם ספגו בגופם ועמדו בגבורה, בכל מתקפת הטרור המתחוללת באינתיפאדה הנוכחית. אם לא אנחנו קיבוציהם היו מופגזים פי עשר. ג) גם אם נגזרה עלינו גזירת הגירוש, קצת טאקט ורגישות לא היו מזיקים. ד) קצת שכל לכו תחלקו במקום בו יהיה ביקוש למוצר שלכם. ה) אל תנופפו בו כמו סדין אדום אל מול שור זועם, גם זה שייך לטאקט.
לאחר שחזרנו בשלום, ואחרי כמה שעות טובות, הלכתי לבית הכנסת לתפילת ערבית, של שבת, דבר שאיני עושה בדרך כלל. אני, מה שנקרא אצלנו בציבור הדתי, "דתייה לייט" "חפיפניקית" "הולכת לפי הרב נוח". איני אדוקה, אלא "ראש פתוח", לא שאני באה להוכיח על כך או לטפוח לעצמי על השכם, זו אני.
בכלל, מבחינה חיצונית לא קל לזהות שאני בחורה דתייה, כיוון שאני מתהלכת במכנסי ג'ינס רוב הזמן (מה שקצת מקשה עלי במציאת בחור כלבבי, כי בחורי מגזרי מתקשים לזהות אותי כדתייה). אם יום אחד בא לי על חצאית ישר אני זוכה לתמיהה מקרב מכרי האם חזרתי בתשובה.
עד כה כל ערב שבת, נהגתי ללכת לחברתי נועה, שגרה ביישוב ולשתות אצלה קפה ולאכול עוגה (מתכון בטוח לדיאטה), עד שאבא שלה חוזר מהתפילה ואז זה אומר שגם אבא שלי. אבל כמה דברים גרמו לי לסטות מהתנהגותי, קודם כל נועה התחתנה במזל טוב לפני שבועיים, לשמחתי ולצערי, כיוון שזה ישפיע על חברותינו.זה עוד שינוי להתרגל במערבולת של חוסר יציבות שקיימת כבר ככה.
בכלל, עכשיו יש מבול של חתונות כנראה יש איזה חיידק מסתורי באוויר, והתוצאה היא שאין עוגות בינתיים, דבר שני, עכשיו יותר מתמיד, אני רוצה לחוות הרבה מהמוכר, לפני שכבר לא יהיה.
בית הכנסת היה מפוצץ מאורחים, וכמעט לא היה היכן לשבת. הייתה הרגשה של התרוממות רוח שירה ותפילה שיוצאים בעוצמה בלתי רגילה, כן גם ממני.
בשלב כלשהו בתפילה, לפני "לכה דודי" ישנו קטע: "אנא, בכוח גדולת ימינך, תתיר צרורה. קבל רינת עמך, שגבנו, טהרנו נורא. נא גיבור, דורשי יחודך, כבבת שמרם. ברכם, טהרם, רחמי צדקתך תמיד גמלם. חסין קדוש, ברב טובך נהל עדתך. יחיד גאה, לעמך פנה, זוכרי קדושתך. שועתנו קבל ושמע צעקתינו, יודע תעלומות. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד."
את התחושה שעברה בי באומרי מילים אלו אתם מוזמנים לנחש.
זו הקהילה שלי. עוד מעט החגים יבואו, ואיני יודעת לאן אלך להתפלל, אני כל כך רגילה ואוהבת את התפילה שלנו. אותם הדברים הקטנים שעושים אותה לשלנו המזמורים היפים, סדר התפילה ואופן קריאתו של החזן משפטים שונים, בטונים שונים. מה שבטוח איפה שיהיה הרב שלנו החזן אחריו תבוא כל הקהילה- בעז"ה בנווה דקלים.
עוד פן כואב ובלתי נתפס.
