תסלחו לי על השימוש במילה הקדושה. לאחרונה, אנו מותקפים על כך שאנו מעיזים להשתמש במילים הקשורות לשואה, אבל כאשר מגדרים את אזור מגוריך, ומונעים כניסה של אזרחים ואתה נדרש לניירות על מנת לצאת ולהיכנס אין מנוס מהאסוציאציה המחרידה הזאת וכנראה גם לא יהיה מנוס מהתמודדות שלנו אח"כ.
ביום פינוי המלון "מעוז הים", נסעתי לעבודה למשמרת ערב, בדרך שמעתי את החדשות של שעה שתיים וכבר בחדשות הודיעו על ההתכוננות לכך. ידעתי שמתחוללים בחוץ דברים לא יכולתי להתאפק ונכנסתי תוך כדי שיחות עם לקוחות לאינטרנט, דבר שאסור בתכלית האיסור לעשות במקום עבודתי ושם קראתי על הפינוי. זה השפיע עלי, באותו הרגע סיימתי את השיחה, תוך כדי ניסיון להיות מרוכזת באינפורמציה שאני מוסרת ללקוח, ויצאתי להפסקה. אחרי 15 דקות נגמרה ההפסקה אך לא הייתי מסוגלת לחזור פנימה. ניגשתי למנהלת צוות שלי וסיפרתי לה שאני נרגשת ומדוע, היא כמובן אישרה לי לצאת עד שאירגע.
למרות שהאנשים שפונו הם אינם תושבי הגוש, אלא קיצוניים ימניים מתנועת כ"ך, שעוררו פרובוקציות, ויש שאומרים שהזיקו לגוש ולתדמיתו, המראות והאינפורמציה שקראתי טלטלו אותי, הידיעה שזה המקום המוכר לי פיזית שקשור לחיי שנוגע בי אישית.
בכלל יש בי תחושה חזקה של בגידה, המדינה שבוגדת בי. כל ילדותי חינכו אותי לאהבת המדינה וערכיה. ידוע שבציבורינו הגיוס לצה"ל וליחידות העילית הוא באחוזים גבוהים ביותר. ובחורינו מגיעים עם מוטיבציות גבוהות במיוחד לשרת ולתרום. אני אישית שירתתי שנתיים בשירות לאומי בעבודה פיזית לא קלה עם ילדים ונוער בעלי פיגור שכלי, עבודה שרוב האוכלוסייה די נרתעת ממנה, אך דווקא בקרב בנות השירות הלאומי נחשבים מקומות אלו כמבוקשים ביותר. בכלל ידוע שכל נושא ההתנדבות עובד חזק בציבור הדתי לאומי.
מאז שאני עובדת אני משלמת מיסים, ואפילו לא חטפתי דו"ח פעם אחת (בנס), על עבירות תנועה. הנני אזרחית שומרת חוק וכך משפחתי אבל בימים אלו אני הפכתי לאזרחית סוג ג'. אני מתגוררת בנווה דקלים עם משפחתי כבר 19 שנה. הגענו לשם מבחירה ובעידוד הממשלה, הפרחנו את השממה, ועכשיו המדינה החליטה שאני צריכה להתפנות מביתי מסיבות שונות ולמטרות שונות אך בעצם אינה נותנת כל תמיכה או מענה למה שנגרם כתוצאה מכך. התחושה החזקה ביותר היא זלזול.
פשוט זורקים אותנו לכלבים ללא פיצוי או תחליף הולם, בלי ליידע אותנו לגבי עתידנו ובלי לתת חלופה ותמיכה נורמאלית לצרכינו, ועוד מציגים אותנו כתאבי בצע וככרישי נדל"ן. אם אנחנו רוצים לצעוק למחות אנחנו גם פושעים באמת מזל שאנו יהודים ולא נוצרים אחרת היינו מגישים גם את הלחי השנייה.
במשך 24 שנות חיי היו לי הרבה תהיות וחלומות בקשר לעתיד איך הוא יראה, במה אני אעסוק, מה אלמד ומתי אתחתן (זה נדחה קצת). אך בחלומות הכי גרועים שלי לא כללתי גירוש בביזיון כזה מביתי. מעולם לא שיערתי שעברי ,ילדותי, תתמוטט ותימחק.
שבוע שעבר היה עמוס באירועים שקשורים בהתנתקות, הבאה עלינו לרעה. כל עיתוני סוף השבוע מלאים בכתבות המנתחות את האירועים, ומלאות בשורות איוב על מה שעוד צפוי מידי אותם קיצוניים מתלהמים מתנחלי גוש קטיף ונעריהם המשבשים את חייו שטופי השמש של הישראלי הפשוט.
אני מסכימה בחלקם עם דעות אלה, אבל ניעורה בי מחשבה הרי אנחנו המתנחלים מיעוט כמותי באוכלוסייה, לא יכול להיות שגדלנו כל כך בפתאומיות למרות הריבוי הטבעי שלנו, אז מי הם אותם נערים חצופים אשר באים בהמוניהם לחסום את כבישי ישראל כל שני וחמישי?
והתשובה היא שהם תושבי עירכם. כן כן, השכן ממול זה עם הכיפה- ילדיו. אז אתם הקוראים אשר מפנימים כתבות אלו, תדעו כי די להשליך עלינו רפש, המאבק בא ועולה מתוך כל שכבות ואזורי האוכלוסייה ולא רק מתוך מקומות אזוטריים ומרוחקים. הארץ רוחשת ואין אף אחד שזה יפסח מעליו.
התמודדות צלחה .
