"וואלה, אז מה תרצה דולרים, או שוקולד?". "בכמה אתה ממיר דולרים?". " אני נותן 50 דולר במאתיים שקל". "וכמה שוקולד?". "קוביה במאתיים". "אז תביא איזה מאה דולר וחצי קוביה"."סבבה, אני אבדוק לך ת'עסק". (שיחת התארגנות ממוצעת במדינת ישראל בשנת 2006...). מישל פוקו הולך להתהפך בקברו לאור האונס הברוטאלי, שאני הולך לבצע לאחד משיאיו כהוגה דעות, "השידול אלי שיח".
פוקו שכתב בשנות ה-60, יצר כר נוח לעליית הפוסט מודרניזם, בכך שהתרכז בחקירת השפה, תוך השלכותיה לאורך ההיסטוריה בנושאים שונים.
פוקו הוא סוג של גיבור אישי שלי משתי סיבות עיקריות: דבר ראשון, משום שהוא מגדיר את גבולות השפה כגבולות התבונה. מה שמעניק כוח השפעה גדול מאד, של כל אדם אשר עוסק בכתיבה. אני חושב, שכל אדם החוטא בכך, עושה זאת מאותה האמונה. שכן אי אפשר לחלוק על כך שאנחנו לא מסוגלים לחשוב על כלום, מלבד על דברים אשר נמצאים בגבולות השפה שלנו. השיח לפיכך הוא זה אשר קובע אמת מה היא, הכתיבה מנציחה אותה.
דבר שני שבגללו אני מחזיק ממנו, זה היותו הומוסקסואל, הנעזר בכתיבתו ביצירת לגיטימציה לתופעה, ואולי גם הביא אותה למעמד של "אופנה". קשה לאדם כמוני, אשר שואף להביא לשינוי חשיבה בעזרת כתיבה, שלא להתרשם מאדם ששאף את אותו הדבר, והצליח.
ב"שידול אלי שיח", פוקו מדגים כיצד דחיקת הדיבור אודות המין, בידי הכנסייה עד המאה ה-17, הביא במקום לגנוז אותו לסוג של פריחה בו, מה שבסופו של דבר מסביר תופעות כמו מיתוג חברתי של ההומוסקסואלים.
פוקו לוקח את הווידוי הנוצרי, ומאשים אותו בכך שאילץ את כולנו, לא רק לדבר על מעשינו במונחים של "סטייה חברתית" (כידוע הסקס לא נחשב כמעשה "פורקן מדהים" בדת...), אלא גם על המחשבות שלנו. מה שקרה בפועל, במקום ההשתקה, התחילו לפתח את ה"שיח" ( לא את זה של הגאנג'ה...) על המין, ויצרו לתוך השפה מושגים חדשים ( סאדיזם, מזוכיזם, ועוד...). מה שבעצם התכוונו לעשות, זה סוג של מיתוג השונה מסטייה, בשביל להרגיש עם עצמך בנוח ובכדי ליצור לעצמך יתרון עליו.בפועל, עצם הדיבור אודות הדבר הביא לפריחה שלו, הביא לו ללגיטימציה.
מכאן, פוקו ידידי, מתחיל האונס (במחשבה שנייה נראה לי שפיזית לא הייתה לו התנגדות לאונס על ידי. אני פשוט חייב קצת לרדת על ההומואים למרות כל הדוגמאות, לא משום שאני שונא אותם, אלא משום שאינני מבין כיצד אפשר שלא לאהוב אישה!).
מי שקרא את השיחה שבתחילת המאמר והבין על מה מדובר, הוא מין הסתם מעשן, או עישן, או חי את סביבת המעשנים. אם תעשו ניסוי ותתנו את אותן השורות (אני יודע על מה אתם חושבים עכשיו...), לאדם אשר איננו מבין בכך, הוא לעולם לא ידע שמדובר בעסקה שבו בירר הקונה אפשרות לקנות חשיש וגראס, תוך בירור המחירים שלהם לכמות מסוימת. בעיני מי שמבין, השיחה הזאת טריוויאלית, בעיני מי שלא מבין, אין בה משמעות ממוקדת. במילים אחרות, גבולות המחשבה הם גבולות השפה.
השיח שנוצר בחדרי חדרים, הופך ללגיטימי יותר ויותר. אפילו כשמעשנים ג'וינט לא קוראים לילד בשמו, "זה חום? זה ה ירוק?". התיאורים שאנחנו ממציאים לחשיש: שוקולד, חום, אצבע ולגראס: ירוק, פרח, עשב, מתארים הלכה למעשה משהו שהוא "סוטה" מבחינה חברתית במונחים "מקובלים" והופך אותו ללגיטימי.
לא סתם אני מטיף לשיח אודות עישון גראס וחשיש, אני חושב שזהו בסיס מצוין ללגיטימציה. גם אם יקראו לכם לפעמים מתלהבים, גם אם יגידו לכם שזה כל מה שאתם חושבים עליו כל היום, אל ייאוש. ההבנה וההשלמה של מי שהולך בדרכו, כנגד החברה עוברת דרך ייסורים בכל תחום ( זה כמובן, גנוב ישירות מהפה של ניטשה. מעניין אם פוקו היה רוצה להגיע לפה הזה... אאוץ'!).
לכן יש לדבר ולנסות להשליך את הנושא לגבי כל תחום. זו בדיוק הדרך שהביאה אותו אל מחוץ לחוק. הפחדה מסיבית ויצירת קונוטציות שליליות, אם נייצר קונוטאציות חיוביות ונהפוך אותן לקבועות בשפה הרי אנחנו בתחילת הדרך.
לסיום, משהו אישי. פרסמתי במהלך השנה האחרונה כ-15 טורים חלקם מוצלחים וחלקם פחות, אבל הכתיבה בשבילי קצת נתקעה סביב אותו נושא וזה בעיתי. אין זה אומר שהנושא איננו חשוב לי, אבל בכדי שיקשיבו לך בדבר מסוים, אתה חייב גם להבין בדברים אחרים, וכאן חלה עלי עדיין חובת ההוכחה.
עוד שבועיים ייגמר הסיוט הזה שנקרא "תקופת מבחנים" ואני אצא לחופש אותו אנצל לכתבת ספר חדש, מה שלא יאפשר לי להמשיך לכתוב את הטור הזה. אשמח לחזור ולכתוב כאן בתום החופשה, כי המדיום האינטראקטיבי מאפשר להגיב בחזרה, מה שאפשר לי להתכתב עם כמה מהקוראים ולצד הסבר עצמי גם להגיע לשיפור עצמי.
תודה לכל מי שהגיב ולכל מי שנתן לי צ'אנס.
