מעולם לא נקלעתי למצבים כאלה מרצוני, אינני קיצונית בדעותיי ואף משתדלת לא להיות קיצונית בשום תחום בחיי. היום (יותר נכון כבר כמה חודשים טובים), אני מוצאת עצמי בעין הסערה הפוליטית המטלטלת את המדינה שלנו. אומנם, תמיד היה לי רצון חבוי לזכות בתשומת לב שידעו מי אני, פועלי.
אתם יודעים, אם עשיתם משהו לציון, תרצו שידעו שזהו פועלכם ויציינו זאת בלי שתכריזו על כך, שזה יעשה בידי מישהו אחר, אך שתזכו בהכרה.
היום תשומת לב הנתונה לי והיא "טו מאצ'" מבחינתי. כל אדם הבא איתי במגע, אפילו הקלוש ביותר, מרגיש צורך עז לשאול, עם היוודע הדבר שאני תושבת גוש קטיף (לפעמים אני משתדלת להסתיר זאת כי אני עייפה) בשאלות: מה קורה איתכם באמת? מה אתם מתכננים לעשות? לאן תעברו? מה אתם לא דואגים למקום חלופי? ואיך האווירה בישוב? וכדומה.
כל פעם, אותן השאלות בשינויים קלים, ופה אני פונה לכל "מכרי הקלושים", הכרתם אותי לפני שנייה וחצי, וכבר אתם מצפים לאינטימיות מדומה, רק הרגע הכרנו וכבר אתם רוצים לראות תוכניות בנייה?
אני יותר מידי מוקפת באור הזרקורים, אני מרגישה צורך לצרוח "עזבו אותי, את הבית שלי ואת הישוב שלי בשקט". בחודשים האחרונים, מציפים את הגוש, המוני אנשים שרוצים לתמוך, שרוצים לעזור ולפעמים שרוצים להיות שם לפני שלא יהיה.
התחילה אף תופעה של אורחים המצטלמים ליד שלטים, מקומות. מה שעוד יותר מכעיס, הבית שלי נהיה המזכרת שלהם. כל אנשי התקשורת ה"מתעלקים" (נוהרים לגוש בהמוניהם). כבר לא נשאר אדם שלא עוצרים אותו בדרך לסופר, לקנות חלב וביצים ומנסים להכניס אותו לסקופ, על מנת להציגו בחדשות כתימהוני וקנאי.
עוד תופעה מרגיזה והיא האקדמיה... כן, המוסד הזה, שאני משלמת לו יותר מידי ,קופץ על המציאה. פתאום נוצר מצב, סיטואציה נדירה, בה אפשר לחקור תופעות חברתיות, בתנאי שדה מעולים. כל אנשי האקדמיה, כל דוקטורנט בגרוש, עטים על המקום, כדי לנתחנו על פי השערות מחקר. בנוסף לכל הכאב, העצב והסבל שאנו עוברים בעל כורחנו, גם הפכנו להיות עכברי מעבדה.
והפעילות בארץ? מה אתם אומרים על זה? אני אומר לכם מה דעתי, זה "אחלה" חסימות הכבישים (למרות שלי אישית עוד לא יצא להשתתף, עבודה, אתם יודעים.. סטודנטים צריכים לחיות ממשהו). למרות שזה מרתיח חצי מהמדינה ויש שיגידו רק מלבה ומגדיל את הקרע, אני בעד. לא יכול להיות ש8000 אזרחים יגורשו מבתיהם, מנחלתם ומחייהם ואילו אנשי מרכז הארץ יהיו שאננים ויחשבו שזה לא נוגע להם.
זה נוגע, גם אם ניסיתם להתעלם, גם אם אתם חושבים ומרגישים מה לי ולזה, גם אם אין לכם מושג קלוש מהו גוש קטיף וכל המפעל חיים האדיר שהוקם שם, גם אם נוח לכם לעצום עיניים ולחשוב שאינכם חלק מכך.. אז "הפתעה"!! זה משפיע עליכם או בכל מקרה לרדיאטור ולצריכת הדלק שלכם.
לא פשוט להיות תושב גוש קטיף בימים אלו, תמיד הייתי גאה על כך, שאני תושבת חבל ארץ זה (כבר 19 שנה), למרות המרחק הדמוגראפי (יחסי), והקילומטרז' שאני גומעת כל השבוע ברנו קליאו החבוטה שלי.
אך עכשיו אני על סף משבר. סף הרגישות שלי כל כך גבוה, כל דבר הכי פעוט שאני שומעת, רואה ונוכחת בו, מצמרר אותי ומעלה אוטומטית דמעה בעיני, זה משפיע על עבודתי, לימודיי ועל כל תחומי חיי. אני מקווה ומייחלת רק שיהיה לי את הכוח לעמוד, לא להישבר, להחזיק מעמד ולהתגבר על מה שיגיע.
