אך בני ישראל כבני ישראל, הרהרו, חשבו ואף החליטו כי אם מדובר פה במחויבות שגובלת אך במעט בחתונה קתולית, אין להסתפק בהלכה, יש לפעול על פי המעשה ועל כן יש לכתוב חוזה, ויש עדיפות לנוכחות נוטריון.
אך האחריות, הלחץ, פחד מהלא נודע הביאו את העבריים להבין שהחגורה מתחילה קצת להיות צפופה, ופתאום ארבעים הימים של האולטימטום נראים כזמן קרוב ואולי אף קרוב מדי. אז כאמור לכל בעיה יש מענה ואת הזמן ניתן לקצר, את הארבעים ימים ניתן להפוך לשלושים ותשע ולכן אם יהיו שיגידו שישנן אקסיומות, יהיו אלו שיגידו שהיחסיות היא נר לרגליהם.
שלב א' הושלם בהצלחה, אך כדי ליצור אליבי מושלם, או כיסוי ישבן, עשו עצמם העבריים מפרסמים, במחלקת האבודים, כי הנוטריון הלך, אבד, ואף שאלו האם יש אחר חדש.
העבריים התחילו לסמן דרכם, שתלו זרעים תקעו יתד, אך על אף הניסיון לטאטא, העבר קם לפניהם; זאטוט פוחז, קם על רגליו וקרא, זעק, צעק כי המלך הוא עירום ובעצם, חסרה עוד יממה, לסיומה של אולטימטה.. לקריאה זו העבריים לא ציפו, ומאחר שלא רצו לתת לעובדות לבלבלם, העלימו הראיה באמצעות סקילה.
ולאחר שתקעו יתד, סקלו ת'ילד, החליטו לברוא בהמה מוזהבת.. אך גם החלטה זו לא התקבלה על מי מנוחות, שהרי המחנה עצמו נחלק לשניים אלו שרצו בחורה מוזהבת ואלו ששתיים. אז חשבו וחשבו, מה לברוא ובפני איזה אל לסגוד. ובשל חוסר הסכמה אספו את זקני השבט והחליטו להטיל מטבע על גורלו של אותו זבח, הרי לא ניתן ליצור כבשה, שלה תלתלי זהב וחזיר על אף הנוחות, אינו נמנה עם הכשרות, על כן לא נותר אלא לברוא עגל של זהב.
ולאחר השישו והשימחו, קבלו הם את עונשם על שלא הפכו ל"עבד של הזמן" ולא קבלו ת'חוקים והמצוות על נייר של אבן ובשל הרצון להראות לעבד שחשק במלוכה, הלווים נאלצו להרוג את אוכלי החינם.
אלה הם הדברים מעל פני, אך מתחת לאמירות ולסיסמאות ניתן לראות כי התאמה בין המשל לנמשל קצת לוקה.. שהרי ברור כי הסובלנות לא נולדה שם, המשפט איש הישר בעיניו ייעשה, היה ונשאר שייך רק לאלו שיכולים לעשות כרצונם, אלו שאוחזים בשלטון המלוכה.
ואולי בעצם, החג לא הפך ליום תענית ואבל, רק בשל איחור קבלת הדיבר השישי, האוסר על רציחתו של איש. אז אם בשל איחור של יום, האבל הפך להילולה, לא נותר אלא לומר, קומו אחיי לבשו לבן וביום חגכם, עלו לירושלים וטנא בידכם, רק אנא סעו בזהירות עשו טובה.
