הייתי בחורה צעירה, בדיעבד קצת ילדה שחשבה שהיא יודעת הכל, ורוצה הכל, בבת אחת. אך למעשה פחדה, פחדה ממה שהיא מסוגלת, פחדה ממה שהיא רוצה, פחדה לטעות ואולי גם פחדה לזכות.
הכרתי אותו לפני שנים, בהופעה עם חברים. בחור סטנדרטי, קצת שמנמן, קצת מקריח. סתם אחד. זו לא הייתה הדלקות ממבט ראשון. בסיום ההופעה נפרדנו כזרים.
לאחר מספר חודשים, נתקלנו בכותלי האוניברסיטה, שלום שלום ותו לא. אבל אז שמעתי מחברה משותפת, שהוא מעוניין להעמיק את ההכרות. לא ממש רציתי, אבל גם לא היה לי אכפת. אז החלטתי לעזור ליד הגורל, נתקלתי בו ב"מקרה" שכלל תחקיר מצוין, שממצאיו הובילו לידי התוצאה, ג' אמור לעבור במסדרון בשעה היעודה.
הוא בלע את הפיתיון, התחלנו לדבר, ושאל "האם תרצי להיפגש?". החלפנו טלפונים וקבענו לשעה שש.
הוא אסף אותי במכוניתו,ונסענו לבית הקפה הלא כל כך שכונתי ואולי אף המוני. מה לעשות שהשתדלתי אז ליצור קצת ריחוק בפגישה הראשונה, ולמנוע כל אזכור לאינטימיות בזוג.
דיברנו, דיברנו, ועוד דיברנו, זו היתה פגישה ארוכה, מצחיקה ומעניינת. אבל למחרת הוא לא התקשר. התחלתי כבר אז להרגיש את דפיקות הלב.
טלפון לחברה המשותפת וקצת ברורים, הביאו לידי תשובה, שפגישתנו כמעט ולא נשאה פרי. הבחור הרגיש, חשב, שהוא לא יודע מה הוא רוצה מהילדה.
אחרי יומיים הטלפון צלצל, ואז הלב התחיל להשתולל. הדברים יצאו מכלל שליטה, ככל שהרגשתי כך פחדתי, נרתעתי והרחקתי. רק לא להודות בפני עצמי ובפניו שאני כבר מאוהבת בו, עד מעל הגג.
ואז כעבור מספר פגישות, הגיע הטלפון שאת ליבי שבר. ג' התקשר ואמר, שאותי הוא לא רוצה בכלל.
היה לי עצוב, מאוד עצוב. אבל המשכתי בחיי. היו לי חברים, יצאתי עם בחורים. אבל איכשהו גם אחרי שנים, נתקלתי בו במקרה..(חוץ מפעם אחת שגם שם עזרתי לגורל..).
ואז החלטתי לעשות לזה סוף, ללכת עד הסוף. לקחת את השליטה לידי ולהתקשר ולומר... אך בעצם לא ידעתי מה.
מה אני רוצה, מה אני מרגישה ואם בכלל. אבל החלטתי שדי, מספיק. מספיק להאחז בעבר, במה שהיה, ובמה שיכול היה להיות.
הרגשתי שאני עם החמצה נוספת לא רוצה לחיות. אני מעדיפה לחיות עם הרגשת חרטה על דברים שעשיתי מאשר עם החמצה על דברים שלא העזתי.
התקשרתי, שנים אחרי, וגם אז היו דפיקות לב. אמרתי שלום, שאלתי לשלומו והצעתי לו קפה. ג' שתק, היה המום ודחה אותי בעדינות.
החזרתי את השפופרת למקום ואת נשימתי לסדרה. והבנתי שאכן המטרה הושגה. שהתוצאה הסופית לא תמיד משמעותית, ושלעיתים יש לעשות את הצעד, ולהתגבר על הפחד.
