קרדיט: אילן שימונוב
האמת היא שלא תכננתי להתחיל ללמוד בכלל. לא בטוח איפה היה הראש שלי בתקופה הזאת אבל אני זוכר את היום הזה.
בדיוק יצאתי מחזרה עם הלהקה ואני מקבל שיחת טלפון מאמא שלי: "עומר מזל טוב! אתה מתחיל ללמוד באוניברסיטה!" לא הבנתי מאיפה זה הגיע.מפה לשם, כבר למחרת הגעתי לאריאל ונרשמתי.
מסתבר שהיא ראתה פרסומת בטלוויזיה על תכנית השילוב. אני לא יודע איך לתאר במילים את מה שהרגשתי עד לתחילת הלימודים, ממש פחדתי להיכנס למסגרת לימודית לאור החוויות שחוויתי בבתי הספר למרות שידעתי שזה משהו אחר, פה מדובר באוניברסיטה.
חששתי מכל כך הרבה דברים. מהמצב החברתי, מאופן הלימוד והמרחק מהבית הכל היה חדש לי.
ידעתי שזה לא הולך להיות כמו בבית הספר ויש כאן חיים שלמים. כל כך פחדתי, אבל מנגד, חיכיתי בקוצר רוח. היום, כשאני עומד לפני סיום השנה הראשונה שלי בלימודים, אני כבר יכול להעיד כמה כל החששות שלי התפוגגו.
מבחינה חברתית, אני מסתדר הרבה יותר טוב ממה שחשבתי שאתסדר. נכון, תמיד יהיה את הקושי להתחבר לקבוצות אוכלוסיה שונות ממך ויש רגעים שזה מכשול, אך באוניברסיטה כולם כל כך חברותיים כלפי כולם ולכן אני ממש שמח שהגעתי לכאן.
ההרגשה והאווירה הנעימה והחברית באוניברסיטה, גרמו לי לרצות לפעול חברתית. אני פעיל ונציג שנתון באגודת הסטודנטים ורכז פרויקט סמ"ן הארצי הפועל למען סטודנטים עם מוגבלויות ועוד.
המצב החברתי גם מאוד עוזר לי להסתדר מבחינה לימודית. בתיכון לא רציתי להגיע מכיוון שלא הסתדרתי עם אף אחד, אך כאן אני קם עם חיוך כל בוקר. לקח לי זמן עד שנפל לי האסימון שאני סטודנט ורמת הלימודים דורשת השקעה. לא היה קל לשבת להשקיע וזה משהו שאני ממש לא רגיל אליו, אך בעזרת תכנית השילוב אני מקבל את התמיכה שאני צריך כדי להסתדר פה מבחינה לימודית וחברתית.
קרדיט: מיכל ברדיצ'בסקי
כמו כל דבר חדש, פחדתי מהתכנית ואפילו הייתי נגדה בהתחלה, מאסתי מלהרגיש מקוטלג. באין ספור מקומות אני הרגשתי ומרגיש שמתייחסים אליי כאוטיסט לפני שמתייחסים לכך שאני גם בן אדם, והתכנית גרמה לי להרגיש בדיוק להפך. עם כל האחראיים על הפרויקט ורכזות השטח, אני מדבר עם כולם באופן שווה, רואה אותם כחברים לפני שהם בעלי מקצוע וזאת באמת ההרגשה שהם מנסים להעביר ומצליחים בכך. אל רכזת האוכלוסיות המיוחדות אני קופץ מדי פעם מכיוון שאני פשוט נהנה לדבר איתה אני שמח למצוא מקום בו אני לא מרגיש שמתייחסים אליי כאל בעל מגבלה. בכל מקום אחר, תמיד מסתכלים עליי אחרת בגלל המגבלה, נותנים לי יחס "מיוחד" או שבכלל לא לוקחים אותי ברצינות, למרות שאני מתקשר ומדבר בדיוק כמוהם.
ועכשיו כשאני כאן, זה פשוט טוב להרגיש סוף סוף חלק, להרגיש שאני מצליח להשתלב במסגרת, משהו שאף פעם לא קרה לי לפני.
