ההכרות שלי עם השכול התחילה לפני 18 שנה. ילדה תמימה בת 12 שהעסיקה את עצמה בלימודים, חוגים, חברים ודברים סתמיים שמעסיקים כל ילדה מתבגרת בת 12.
ואז זה קרה. אני זוכרת היטב את היום שבו הפכתי מילדה תמימה לילדה שהשנים קפצו עליה בבת אחת. זה היה ערב שני של פסח. בשעה 16:00 זמזם האינטרקום בביתנו. לדירה נכנסו בעלה של דודה שלי עם שני חיילים ורופא. הייתי בטוחה ששוב פרצה מלחמה ושלוקחים את אבא שלי, אבל אחרי כמה דקות הבנתי שאבא שלי נשאר בבית אבל מישהו אחר כבר לא יחזור הביתה לעולם. הם דיברו עם אימא שלי בצד, היא התיישבה על הכסא והתחילה לבכות ומהנקודה הזו החיים שלנו השתנו.
הם סיפרו לה שאח שלה, דוד שלי נהרג. נסענו מיד לסבא וסבתא שלי ואת המראה שנגלה לעיני כשנכנסנו לבית שלהם, לא אשכח לעולם. סבתא שלי שכבה על הספה כשפניה שרוטות מציפורניה וסבא שלי ישב על הכסא בוכה. בחיים לא ראיתי את סבא שלי השקט והמופנם בוכה. הוא בכה פעם נוספת בלוויה ומאז הוא ועד מותו הוא לא בכה יותר. הוא שמר את כל העצב והמועקה הגדולה הזו בלב וזה מה שגרם למותו. איבדנו שניים במחיר של אחד.
מאותו יום נכנסנו ללא בקשה מוקדמת, וללא רצון אלא בכפייה מלמעלה למשפחה מאד מורחבת, משפחה מאד אוהבת, אך מאד מאד עצובה: משפחת השכול. למרות שהייתי ילדה שמחה, מאז אותו פסח ארור התעסקתי כל הזמן בשכול ובצבא. כבר בכיתה ז' התחלתי לכתוב שירים ותמיד הם היו על מוות ועל חיילים שמתו. ילד קולט דברים בבית במיוחד כשלא ניסו במיוחד להסתיר את העצב והדיכאון.
אני זוכרת את טקסי יום הזיכרון ולא בבית הספר. זה היה מתחיל בחודש אפריל באזכרה הרשמית ואח"כ בערב יום הזיכרון בטייסת עצמה ולמחרת, יום הזיכרון בבית העלמין הצבאי. הטקסים האלה הפכו לחלק משגרת יומנו ואפשר לומר שהתבגרתי אתם.
כשהייתי בבית הספר היסודי, רציתי להגיע לאזכרות כתיכוניסטית דעתנית, בתיכון רציתי להיות כבר בצבא כדי להגיע עם מדים לטקסים.וכך עברו להם השנים ואנחנו מתבגרים והוא נשאר צעיר לנצח שם מתחת לערמת אדמה ופרחים. כל שנה, פגשנו את המשפחות של השכנים שליד הקבר וגם הם שהיו צעירים מתבגרים ומגיעים יותר ויותר שפופים כל שנה.
עם חלוף השנים, חלחל בי כל הזמן המיתוס הזה של הצבא, לההרג לטובת המדינה, נורא ריחמתי על אלה שמתו סתם בתאונה או ממחלה, ואף אחד לא עושה להם כבוד, כמו לחללי צה"ל. תמיד התגאיתי בזה שיש לי דוד שנפל בשביל המדינה הזו.
באיזה שלב הזדהיתי עם כל מיני נשים של חיילים שנפלו ובסתר לבי רציתי להיות הן. כן, כל כך חולני זה היה. השבוע אני הולכת לעוד טקס ולמחרת שוב לבית העלמין. סבתא שלי שכבר התבגרה מאד בשנים, חושבת שכל שנה, זו הפעם האחרונה שהיא תעלה לקבר בנה ולכן חשוב לה שנהיה אתה שם.
הזיכרון שלי ממנו נשאר ויישאר תמיד בלב, שום טקס בו הנואמים לא יעצים או ישנה את זה. עם הזמן גם הבנתי שלמרות שלנשארים קשה מאד, מי שבעצם "אוכל אותה" הוא המת. המת, פשוט מת ואנחנו למרות העצב חיים ונושמים וזורמים הלאה, אבל הם שנמצאים למטה כבר לא ייהנו משום דבר. הנחמה היחידה היא, שאנו החיים שומרים על הזיכרון שלהם לעד, ולא עד יום הזיכרון הבא.
