הייתי צריכה דחוף רפרנס לתרגיל, אז קפצתי לחגית. חגית היא בחורה חמודה שלומדת איתי בפקולטה וגרה במעונות של הזוגות הנשואים בקמפוס. נקשתי על דלת דירתה בעודי מנסה להסדיר את נשימתי. מיהרתי כי התרגיל היה להגשה לאותו יום.
חגית פתחה לי את הדלת, לבושה בטרנינג פשוט אמנם, אבל היא הייתה מסוג הבחורות שגם סחבה הייתה נראית עליהן נהדר. "בואי, תיכנסי", היא החוותה בידה בנדיבות. אז נכנסתי. "את רוצה קפה?" היא שאלה. "לא, אבל אני אשמח למים". היא מיהרה למזוג לי, ואז שאלה פתאום: "תגידי, את גרה עם החבר שלך, נכון?"
"נכון", הסכמתי. "מתי אתם מתחתנים?" השתנקתי קלות וכמעט החזרתי את המים לכוס שממנה באו. "לא יודעת", מלמלתי. "אה". היא הנהנה קלות ונראתה מהורהרת. "אור ואני התחתנו בקיץ שעבר".
חייכתי. היא חשבה עוד שנייה והוסיפה: "אנחנו חוגגים יום נישואין בספטמבר". חייכתי שוב, ואמרתי: "זה יופי". הייתה שתיקה קצרה, ואז שאלתי אותה אם היא תוכל לתת לי את הרפרנס לתרגיל. "בטח, בטח", היא אמרה והלכה לחדר השני. "את רוצה לראות תמונות מהחתונה?" היא צעקה מהחדר. "אהה..." לא כל כך ידעתי איך לצאת מהעניין בנימוס. "האמת היא שאני קצת ממהרת", החזרתי צעקה.
"בחתונה שלנו היו 500 איש", היא סיפרה כשנכנסה שוב לחדר. "היה מה זה שמח! אוי, את חייבת לראות תמונות של השמלה!" והיא אצה רצה בקלילות לעבר כוננית ספרים בסלון. "לא, לא, זה בסדר", ניסיתי למלמל אבל זה לא ממש עזר. היא שלפה אלבום תמונות עב כרס וסימנה לי לבוא לשבת לידה על הספה. ניגשתי בלית ברירה. היא הושיבה אותי והכריחה אותי לעבור תמונה תמונה. היו שם איזה ארבע מאות תמונות רק שלה, בשמלה לבנה ובנעליים מושלמות, מכל זווית אפשרית. בערך עשר תמונות בסוף האלבום היוו מדגם מייצג של האורחים. לאחר שסגרנו את הנושא בדיון מעמיק בנושאי איפור, עגילים וטבעות, ניסיתי באלגנטיות לקום מהספה ולהסיט את התודעה הציבורית בחזרה לרפרנס.
"אז תגידי", היא התעלמה מניסיוני חסר התועלת לקום. "איפה החבר שלך עובד?" סיפרתי לה בכמה מילים. היא הנהנה בחטף, ואז הכריזה: "אור עובד בחברת היי-טק מצליחה, ומרוויח ממש יפה. הם נורא מרוצים ממנו, הוא יודע לפתור להם את כל הבעיות שאף אחד אחר לא מצליח, והם אפילו מדברים על העלאה".
בעודי מנסה לעשות את הצעד הראשון בדרך אל הדלת, השיגה אותי השאלה: "יש לכם אוטו?" תחושת עגמומיות קשה פשטה בי כשחשבתי על החיפושית הענתיקה, שדורשת רבע שעה של התרפסות בכל פעם שמבקשים ממנה להתניע, ונוהמת כשמעיזים לחצות את סף ה-70 קמ"ש. הגרסה של חגית הנודניקית כמובן לא איחרה להגיע: "אור בדיוק קיבל מאזדה 6 מהעבודה, והוא משאיר לי אותה רק בשביל לנסוע מפה לפקולטה. ותגידי, אתם חושבים לקנות בית? לא, כי אנחנו בדיוק לוקחים עכשיו משכנתא..."
חזרתי הביתה מאוחר יותר, מצוידת בכמות אינסופית של פרטי מידע בלתי רצויים. הייתי עצבנית ומתוסכלת, ובמקום לכעוס על חגית על שקדחה לי בראש, הוצאתי את כל העצבים על הבחור שלי. האשמתי אותו בנוכחות החיפושית בת ה-33 בחיינו, כמו גם בנוכחות המינוס האסטרונומי בבנק. וחוץ מזה, למה הוא לא יכול למצוא עבודה נורמאלית? ולמה לעזאזל הוא לא מציע לי נישואין כבר?
אבל אחרי שבוע קרה דבר מוזר, שגרם לי לחשוב בשנית על כל העניין. עברתי במקרה ליד הבניין שלהם, בדרכי לדירה של חברה, ופתאום שמעתי צרחות מטורפות שבקעו ללא ספק מאחורי הדלת עם השלט 'כאן גרים בכיף חגית ואור'. צרחות? הייתי צריכה לשפשף קלות את אוזני כדי להאמין. התחלתי לרחם על אור, מאחר ואשתו בלתי נסבלת גם כשמדובר בווליום סביר, אבל לא הספקתי לרחם עליו יותר מדי כי מיד בקע גם קולו הרועם מתוך קן האוהבים המושלם: "יא סתומה, למה היית חייבת להיכנס במשאית?"
חייכתי לעצמי והמשכתי לעלות במדרגות ברגליים קלות.
ומה מוסר ההשכל, אתם בוודאי תוהים. אז בשבילכם הגברים, שלרגע לא נחים מלהפוך בסוגיה - מה הנשים באמת רוצות: אנחנו רוצות גבר יפה, חתיך, חכם, משכיל, מתלבש טוב, מרוויח מצוין, ספונטאני, רגיש ומפנק, שאוהב לצאת לבלות אבל אוהב גם להתכרבל מתחת לשמיכות, שתמיד יבין אותנו, לעולם לא יעליב אותנו, לעולם לא יירדם ישר אחרי הסקס, לא יירתע ממחויבות, יאהב ילדים, לא ישכח תאריכים חשובים, ייתן לנו לנהוג באוטו שלו בלי חשבון ובאופן כללי ירעיף עלינו חום, אהבה וכסף.
עם זאת, אנחנו בהחלט מודעות לכך שיצור כזה, למרבה הצער, לא קיים. אז במקום זה, כל מה שאנחנו באמת רוצות זה לספר לחברות שלנו שאתם דווקא כן כאלה. לגרום לשאר הבנות לקנא - זה המעט שאנחנו מוכרחות לעשות כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמנו. אז בבקשה, תשתדלו לא להרוס. תודה.
