לילה של אבולוציה בלתי הפיכה

היה זה לילה די שגרתי עד אשר נשאבתי אל תוך החלום. ובחלומי ראיתי את מרי, זוגתי בעבר וסוג של נקודת ייחוס בהווה.
את הרגשות אליה החנקתי מזמן, אבל לראות אותה בזמן כל כך מבולבל ואפלולי העלה בי רגשות ישנים שחשבתי שנעלמו מזמן.
כמה אהבתי אותה. כמה אני עדיין רוצה אותה.
מרי הייתה טובה אליי מכולן. "מרי, איזה כיף לראות אותך!" בישרתי לה בלבביות. "עצום את עיניך" היא פקדה עליי בקול אדיש, אשר היה שונה כל כך ממה שרציתי לשמוע. לתדהמתי הרבה עיניי נעצמו מעצמן, כאילו הייתה לה שליטה על טבעית עליי. בתוך החשיכה שהשתררה בעיניי, ניסיתי לדמיין את הנשיקות הנפלאות שהיא נתנה לי, נשיקות חלקלקות של אהבה שהייתה חלקלקה עוד יותר. "פקח את עיניך" היא ציוותה עליי שנית, וכשפתחתי אותן היא הייתה עירומה כמו בלילות ההם בהם נשבעתי שאוכל למות ולא להרגיש כל פספוס. מלאך קטנטן הנמוך ממני בראש וגוון עורו חום. שדיים קטנים ומלאי עליצות. ירכיים חלקות עליהן החלקתי את ידי בזמנים טובים יותר. אני יכול להישבע שריח גופה הנפלא יכול לבוא באפי בכל פעם שארצה בכך. אך מדוע המלאך שלי לא מחייך? מדוע היא כל כך קרה וזועפת ? כל כך כועסת או אולי עצובה?

לאחר כשבריר שנייה הבחנתי שהיא לא היחידה שהייתה עירומה.
בגדיי נעלמו כלא היו וגם אני חשפתי שם לעיניה את האינטימיות הגדולה ביותר שלי, שהייתה מאז ומתמיד נחלתה.
"בוא אחריי." נשמע קולה בשלישית, והפעם היא שרקה לי שריקה עולה ויורדת, כזו ששורקים לכלבים. רגליי, שהפסיקו להיענות לרצוני, עקבו אחריה באיטיות מקפיאה. היא הובילה אותי אל אחת הפינות הפחות מאוכלסות במוחי ועצרה.רגליי עצרו יחד איתה.
היא פנתה אליי, והפעם קולה נשמע רגיל, נשמע אמיתי, כמו שנשמע בימים בהם אמרה לי שהיא אוהבת אותי.

"נכון שאתה אוהב אותי, כלבלב קטן שלי?" שאלה אותי בקול מתוק של ילדונת קטנטנה. "נכון שתעשה הכל בשבילי?" לא הבנתי לאן היא חותרת, אך לפתע ראשי הנהן בהתלהבות כמו כלב צעצוע קטן ומשעשע שהונח בחזיתה של מכונית. "ידעתי שתעשה הכל בשבילי! אז רד על ברכייך כלבלב." רציתי להתנגד, אבל שום דבר בעולם הזה לא יעצור אותי מלרדת על ארבע. "עכשיו נשים עליך את הקולר, שכולם ידעו כמה חלש אתה!"

ניסיתי לצעוק ולהתנגד, אך רק "לא" חלוש יצא מפי הכנוע. קולר ברזל שהגיח משומקום, נסגר על צווארי בחריקה. יכולתי להרגיש איך הוא הכביד על צווארי, על נשמתי, ועל ליבי. עבד לאהובתי. עבד לאהבתי.

"אני אוהב אותך". סיננתי בשקט. "את לא זוכרת את הפרחים ששלחתי לך? את המילים שכתבתי לך?". "בטח שאני זוכרת" אמרה, והמתיקות הילדותית לא סרה מקולה. "ובאמת היית כלב טוב, אז הנה לך עצם משחק. "ובעודה אומרת את זה, דחפה באכזריות עצם עבה, מהסוג שמוצאים בסרטים מצוירים, אל תוך פי. ירקתי באחת את העצם וניסיתי להשתולל ולהשתחרר מאחיזתה, אך עיניי נשארו נעוצות בעיניה, וככל שהבטתי בה, רציתי להביט בה יותר, וככל שהבטתי בה יותר, הרצון להיאבק נחלש, וככל שהרצון להיאבק נחלש, נסחפתי יותר ויותר אל מעמקי ההתאהבות, שהכניסה אותי לתסבוכות הללו מההתחלה. כן, ככל ששלטה עליי, על מצב רוחי, ועל מעשיי, כך התאהבתי בה יותר. אך מצב זה לא ימשך לאורך זמן-הלילה הוא לילה של התפתחות, לילה של אבולוציה בלתי הפיכה.

היא קשרה את קולר הברזל בשרשרת, אל טבעת מתכת שהייתה נעוצה בקיר חלומי, והתרחקה ממני מספר צעדים. לידה התייצב בחור שחור ענקי, גדול בכל אבריו, אשר החל לנשק את שפתיה בחוזקה. הם השמיעו קולות חלושים של הנאה. אני נאנקתי בכאב. ניסיתי להיאבק ולעצור אותם, או לפחות לברוח מכאן. הפעם היו לי יותר כוחות והחזרתי לעצמי את השליטה על גופי. ההתאהבות החלה להישבר אל מול פני המציאות.