כל סטלן שיקרא את הכותרת "ישיבות פילוסופיות" יבין מיד במה הדבר. מדהים איך כל נושא זניח שעולה על פני השטח לדיון, מקבל עומק מדהים. מי לא מכיר סיטואציה שבה מגיע אליו חבר שמספר לו על מקרה שקרה לו (בד"כ מקרה שנכנה אותו "על רקע רומנטי..."), מגלגלים ג'וינט ופתאום העצות קופצות למוח. הדיון שמתחיל סביב שאלה ספציפית של "מה אני עושה במקרה הנ"ל?" הפך לדיון אוניברסאלי על "מה צריך בכלל לעשות במקרה כזה?" מהמקרה הפרטי למקרה הכללי פילוסופיה לתפארת.
מי שעקב אחרי המאמרים האחרונים שלי מבין שכולם נוגעים לשאלות אוניברסאליות סביב כל תרבות העישון ולכן בשביל להתחיל לחקור "איך?", צריך קודם כל לחקור "למה? במילים אחרות אני מעלה כאן שאלה כזאת: "למה אנחנו מעשנים?"
בדרך כלל ששואלים שאלות "למה?" לגבי יצורים חיים בכללם, יש צורך לחזור אחורה לצרכים שלהם. ואם יש מומחה לצרכים הריי זהו מסלואו שיצר פירמידה של חמישה צרכים עיקריים של בני האדם שמבלי שימולא צורך אחד, לא נוכל לעלות בפירמידה לצורך הבא. על חלקו השני של המשפט יש ויכוח , אבל על כך שהצרכים הבסיסים הם: פיזיולוגיים, ביטחון, חיברות, הערכה ומימוש עצמי, אין ממש ויכוח.
טענתי היא כזאת: העישון, יותר נכון הגנג'ה על כל היבטיה, עונה לנו על כלל חמשת הצרכים. מכיוון שאני נכנס להגדרת "הסטלן הפילוסוף" אני אוכיח זאת מיציאה מהמקרה הפרטי שלי, אל המקרה הכללי. את השאכטה הראשונה שלי לקחתי בגיל 22 כשהייתי במצב נפשי לא משהו. בדיוק נפרדתי מהחברה הרצינית הראשונה שלי (4 שנים!!!) וחיפשתי לברוח מהבאסה, לשקם את האגו או, בשיא הכנות, - לזיין. הכרתי, בעזרתו של חבר סטלן, שתי בנות ששמעו שיש לו משהו לעשן והסכימו לבוא אליו הביתה. כולם ישבו ועישנו, וצחקו, אז שאני לא אעשה זאת?
מה שהוביל אותי בראש ובראשונה לעשן היה המצב הנפשי שבוא הייתי באותו הרגע. כל מי שנפרד מחברה אחרי הרבה שנים מבין מהר מאד שאובדן היציבות, הסדר והביטחון הם אלו שאיתם קשה יותר לאורך זמן, מאשר עם הצרכים הפיזיולוגים (קרי סקס, או מעכשיו קרי לילה...). לו הייתי בטוח שיש מישהו שאוהב אותי, מבלי שאצטרך לעשן, אולי לא הייתי מתפתה, אבל במקרה הנ"ל חיפשתי להיאחז במשהו ודאי בתוך חוסר הודעות.
הדבר השני הוא כמובן החברות. אין ספק שרציתי להשתייך אליהם. כולם עישנו, כולם צחקו, לא רציתי להיות אאוט סיידר.
לבסוף, ראיתי את הכוח שבדבר. הבחור שאליו הגענו הביתה זכה לרוב תשומת הלב מהבנות, באופן טבעי. הוא היה זה שהבין בכל העסק, החומר היה שלו ואין ספק שהוא הקרין יותר בטחון. גם אני רציתי את הכח הזה, גם אני רציתי שיעריכו אותי.
אבל רק רגע. כיום, כשאני חוזר מהעבודה באמצע הלילה, בעודי לבד בבית אני בכל זאת מדליק ג'וינט. באותו הרגע אני לא עונה על שום צורך מהשלושה. אם כך גיליתי אולי את הגורם הראשוני לעישון, אבל את הסיבה ל"עישון הקבוע", או "לסטלנות" אם תרצו, לא מצאתי.
לשם כך נחזור למסלאו ונדלה משם את שני הצרכים הנוספים: הצורך הפיזיולוגי והצורך במימוש עצמי. בטור "מי אמר מכור?" ציינתי מה אני חושב על כל מי שלטענתו "אין התמכרות פיזית לגנג'ה". את הדגל הזה במלחמה כבר היו צריכים להוריד מזמן לחצי התורן. מי שמוריד ראש לפני השינה עושה זאת בכדי "לחטוף מכה של עייפות", בכדי לישון טוב יותר. מי שעושה זאת על בסיס קבע יבין שפתאום בלי זה הוא ישן פחות טוב. נכון, זאת התמכרות שקל יותר לצאת ממנה פיזית מהתמכרויות אחרות, אך עדיין התמכרות!
אכן התמכרות היא סיבה מצערת, אך היא סיבה ל"סטלנות". זאת היא דוגמא קלאסית ל"סטלנות רעה", סטלנות מתוך הרגל, סטלנות למטרת הכלום. תגיד לי שאתה מעשן בשביל להיות פופולארי, תגיד לי שאתה עושה את זה כי זה מעניק לך בטחון עצמי בעיני זה כנה ולגיטימי. תגיד לי שאתה מעשן בשביל "לעשן" אתה אדיוט. כל מי שעושה דברים שמזיקים לו במזיד ולא מפיק מהם תועלת נוספת ( אכילת בשר כדבר רע בריאותית ואידיאולוגית אם הם היו תפלים מישהו היה אוכל אותם? ) הוא אדיוט.
מי שטוען שזוהי "התמכרות נפשית" טועה מרות. ההתמכרות הנפשית מדברת על מצב שבו הצרכים האחרים מסופקים. התמכרות לחברות, לעודף הביטחון ולהערכה היא, היא ההתמכרות הנפשית הנלווית.
הצורך החמישי, הצורך במימוש עצמי, היא זאת שמגיעה בשיאה של "ההתמכרות הנפשית". זאת דוגמא ל"סטלנות טובה" כי מי שמעשן לשם המחשבה מנצל את היכולת הכי גדולה של הגראס. ההתנתקות מהמציאות ולו לכמה רגעים, מאפשרת לך לסדר לרגע את המחשבות מהצד. היכולת לברוח מעצמך מצד אחד ומצד שני לשמור על שפיות נשלטת יחסית (שלא כמו בסמים) גורמות למחשבות להתרוצץ בצורה הכי חלקה. גרימת "נכות פיזית רגעית" לגוף יכולה, בדומה למצב שבו כל איבר חלש בגוף מחופה ע"י איבר חזק אחר, לגרום ל"האדרה מחשבתית זמנית".
לפני שאני הולך לישון אני מעשן ג'וינט וחושב על היום שעבר עלי. אני מסיק מה עלי לעשות מחר, איפה היום טעיתי והיכן אוכל ללמוד להבא. מימוש עצמי לא מתבטא רק בהישגיות, אלא בעיקר ביכולת לשפר את עצמך. נקודת המוצא של כולנו היא אותה נקודה, רק שחלק מאיתנו מתקדמים בסולם, ולצערי חלק אחר מדרדר עד למתחת לצורך שממנו התחיל. "מעשנים חברתיים" בשל כך לא יוגדרו סטלנים.
בשביעי במאי יום שבת, בפארק הירקון, "יום המריחואנה". בשנה שעברה היה שם קצת בלאגן, אבל בדיוק בגלל זה חשוב להגיע לשם.צריך להבין שמי שלא מאפשר לך לעשן שולל ממך משאב שיכול לעזור לך לספק את צרכיך בצורה לגיטימית ובעצם כך שולל ממך את החופש.
אפלטון אמר: "או שהמלכים יהפכו פילוסופים, או שהפילוסופים יהפכו מלכים", אני אגיד "או שהסטלנים יהפכו פילוסופים, או שהפילוסופיה תהפוך סטלנית".
