למדתי תקשורת באחת ממכללות הצפון. במשך שלוש שנים היינו חבריי ואני באווירת רוגע, את המכללה שלנו עטפו השדות הירוקים, קול הציפורים וריח החרא של הפרות מהרפת של הקיבוץ הסמוך. ואז יום אחד קיציי זהו, נגמרו הלימודים "פינטו לקומדי" מה שנקרא.
הנקודה הייתה להחליט לאן הולכים, מה עושים ואיפה מוצאים עכשיו עבודה בתחום שלמדנו.
אני וחברי נטינו בתחילה באופציה של חיפוש עבודה בתחום שלמדנו. בכל זאת אחרי שלוש שנים שבהם קרענו את התחת בשביל לקבל את חתיכת הנייר שעליה כתוב תואר ראשון. רצינו לדעת, שכל המאמץ שעשינו בשביל להשיג את התואר לא היה לשווא, רק שלא נצא פראיירים.
ואז מתחיל בעצם המרוץ הגדול אחר עבודה, אתה נוסע בכל רחבי הארץ, הרחק מהשקט שהתרגלת אליו בזמן הלימודים, אתה דופק על דלתות המשרדים השוכנים בבניינים חשוכים ומפחידים, הכול כדי להשאיר את הדף שבראשו כתוב את המילים הבאות "קורות חיים".
קורות חיים זה דבר שצריך להתעכב עליו, בדף זה אתה אמור לספר על כל המקומות העלובים שבהם עבדת רק בשביל לסגור את החודש, כל עבודות המכירות שנאלצת לקחת, שלא לדבר על כל המנהלים והמנהלות שנאלצת לסבול. בכל אופן, אחרי השארת קורות החיים בכל משרד אפשרי בארץ מחלחלת לראשך המסקנה שמפה לא מגיעים לשום מקום חוץ מלמינוס יותר גדול בבנק.
ואז בלית ברירה אתה פונה לאופציה ב', באופציה זו אתה מוגדר כמחפש עבודה כללי, המשמעות היא מה שמציעים- לוקחים.
מראיון לשירות לקוחות אני חוזרת כעת. העבודה המוצעת הייתה לשירות לקוחות של איזו חברת טלפונים סלולארית. המקום היה משרד של כמה פסיכולוגים שמראיינים אותך ומחליטים על סמך שעה פלוס שהינך מתאים או שלא (כמו במקרה שלי) לעבודה המוצעת.
השאלה שעולה לי לראש היא מדוע צריך פסיכולוג כדי להחליט האם אני מתאימה לתפקיד או לא, הרי זה לא כאילו מדובר באיזה תפקיד ביטחוני לשב"כ.
ובכן אז עכשיו אני יושבת מול הים, ברקע הגלים מתנפצים, לידי כוס שייק פירות (תות- בננה אם שאלתם), השמיים אומנם אפורים במקצת אך דבר לא יפגום בהרגשתי.
ברצוני להעביר מסר אחד לכול הנמצאים במצבי, בין אם סיימתם כבר את התואר בין אם אתם עדיין בלימודים, החזיקו מעמד, אם לא העבודה הזאת תהיה עבודה אחרת, בסוף הכל מסתדר ותמיד, תמיד הכול לטובה.
