יותר נכון להגיד שאבי היקר שעסוק בחיפוש אחר פרוטקציות בשבילי, מצא לי את העבודה הזו: "מפיקה של משחקי כדורסל".
מה זה אומר? בהתחלה גם אני לא ממש ידעתי אבל אחרי כמה משחקים הרגשתי את התפקיד טוב טוב.
המפיק האחראי שלי, כלומר הבוס שלי הוא שדרן כדורסל ידוע. לצורך הבדיחה נכנה אותו "ג'ורדנאכס".
ההתחלה לא היתה קלה, בלשון המעטה. ערב יום שלישי, שיא הלחץ, משחק כדורסל ראשון שלי "מכבי תל אביב מול סנט פטרבורג".
משחק ראשון, משחק ראשון, אני חייבת להראות מקצועית, קטן עליי, אני אעבור את זה.
בבוקר ג'ורדנאכס דואג להתקשר ולעדכן אותי שצריך לדאוג לכמה דברים "ואל תשכחי להגיע להדר יוסף, בדיוק בשש ושלושים, שלא תעזי לאחר, כי תעופי על טיל אם תאחרי".
אח איזה מצב רוח, איזה כיף זה להתחיל את היום הכתום שלי, בעצבנות יתר.
חוץ מלהפיק משחקי כדורסל, עבדתי בסדרת טלוויזיה בתור ניצבת שיושבת באחת מפינות המסעדה, עוד חלטורה מהצד בשביל הפרנסה.
חמש בערב , אני עדיין בחולון, צריכה להגיע מהר, לחץ אטומי, כבר רבע לשש ואני עדיין על סט הצילומים.
שש בערב, אני עוזבת את חולון, נכנסת לאוטו, תקועה בפקקים, מקללת בדרך את כל הנהגים המסכנים.
שש וחצי ואני עדיין לא הגעתי להדר יוסף. ג'ורדנאכס מתקשר וצורח : "איפה את? כבר כל הצוות, הליגה וכל העולם ואישתו הגיעו ורק את... " אני סוגרת את הטלפון בעצבנות, חותכת מנתיב לנתיב , לאחר כמה התברברויות מגיעה להדר יוסף.
זהו הגעתי. עכשיו הכל יהיה בסדר. אני יודעת שיהיה בסדר, יש מעליי השגחה אלוהית (לפחות ככה אני מאמינה).
באלגנטיות אני יוצאת לי מהרכב, נעולה בנעלי עקב שחורות ולבושה בחולצת שיפון ורודה שמתנפנפת לה ברוח, כאילו יש לה אישיות משל עצמה. נכנסת להדר יוסף, דופקת חיוכים לכל אוהדי מכבי המתלהבים, מרגישה כמו כוכבת אמיתית.
אני מגיעה לאולם, מכירה את צוות השידור שפורים בצחוק היסטרי בשני שהם רואים אותי.
אחד העובדים של ניידת השידור מסתכל עליי בלגלוג ואומר: "תגידי מה את חושבת זה נשף פה? באת למשחק כדורסל, לא לרקוד ולס עם ריצ'ארד גיר באולם.
לכי, תעלי על בגדי ספורט מהר לפני שג'ורדנאכס יגיע ויעלה אותך על טיל הביתה"
שוב אני חוזרת למגרש, מציגה את עצמי לכולם בתור קרן קליסקי עוזרת הפקה.
מולי דיויד בלאט ופיני גרשון מדסקסים ביניהם, כמה שחקני כדורסל מתאמנים בקליעות לסל.
אני צועדת בביטחון מלא על המגרש, כשלפתע מאחור תופס אותי ג'ורדנאכס הבוס ומתחיל לצעוק "איפה את? כבר היית צריכה להיות כאן. איפה הדף של החמישיות? מה עם הכיסאות של השדרנים? תשיגי לי את הרכבי השופטים, תבדקי את שקופיות החסות, מה את עוד כאן? עופי לי מהעיניים או שאני אעיף אותך על טיל עד הבית".
אני עוד מעט באמת אעוף על טיל, טיל דמיוני שאני אכין לעצמי.
חייבת לרוץ, להספיק. אני רצה לדיוויד בלאט ומבקשת ממנו את החמישייה של מכבי תל אביב. "מכבי ת"א", הוא צוחק, "אני המאמן של סנט פטרבורג". אני שומעת את הדי הצחוק מסביב. "איזו בורות", אני באמת צריכה להתחיל להכין את הטיל.
ברקע נשמעות צעקות של שוטרים. אני רצה לראות על מה המהומה ומזהה, במרכז המגרש, את התיק שלי זרוק וכמה שוטרים מנסים לפוצץ אותו בטענה שזה חפץ חשוד.
אלוהים, מה פשעי? אני רצה תוך כדי צעקות "תעזבו את התיק שלי". ממש קטע מסרט אקשן רע. השוטרים צועקים עליי, אני מחזירה להם צעקות. אחלה. נפלא. כייף של עבודה.
זהו. יותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות. אני עייפה, מרגישה מסוממת לגמרי, רצה על המגרש, כדורים עפים עליי, אני נופלת, אחד השחקנים נופל עליי.
ארגנתי כסאות, השגתי חמישיות, קבלתי תדרוך לפני המשחק והנה המשחק מתחיל, האקשן בעיצומו, אוהדים צועקים, ג'ורדנאכס משדר בשיא ההתלהבות ורק אני חולמת בהקיץ על ארוחת הערב הטעימה שאני אבלוס בסוף המשחק. שרק ייגמר המשחק הזה ואני אוכל לצחוק על הפדיחות עם חברותיי הטובות.
מחצית. אני שוכחת להביא את טפסי הסטטיסטיקה, ג'ורדנאכס רוצה לתלות
אותי. אני מנסה לחייך, להתחבר לאנשים הנכונים, לפחות שיראה שיש בי את הנכונות והרצון להצליח.
ובינתיים... פיני צורח, דיויד בשיחה רגועה עם השחקנים, צוות הניידת של ג'ורדנאכס לא מבין מאיפה הביאו להם מפיקה כזאת מעופפת.
מחצית שניה, אני מצליחה בקושי רב לתפקד, אבל ככה לומדים... כמו שרבים אומרים.
המשחק נגמר, ג'ורדנאכס תופס אותי ואומר לי גברת קליסקי, זה היה זוועה, אבל אני מאמין שממשחק למשחק את רק תשתפרי.
עברו ארבעה חודשים. ובאמת השתפרתי. נכון, יש מקום לשיפורים נוספים, ואני עדיין די מעופפת (את זה אני לא יכולה לשנות: במשחק האחרון חשבתי שקטש הוא הסדרן כיסאות של האולם וטוב שהוא לא הפך אותי לכיסא כתגובה לעניין),
מאמן אחד עצבני, השני קצת פחות, ג'ורדנאכס עדיין מאיים לשלוח את כולם הביתה על טיל. ואני אומרת: זה רק ספורט אז קחו כל עבודה זמנית בכיף, בהנאה. עוד סל פחות סל, קבוצה מנצחת קבוצה מפסידה, החיים הם משחק אחד גדול.
