שרון חשבה על מישהו מהפקולטה שהוא חמוד. היא חשבה את המחשבה הזו במשך שבוע בדיוק. שבוע זה לא הרבה זמן אבל זה הספיק כדי לשלוח אותי להגיד לו את זה. ואני, מה אני לא אעשה כדי לעזור לשתי נשמות אבודות להתאחד? כמובן שאיתרתי אותו מיד בנבכי הפקולטה ונתתי בידיו את הבשורה. והוא, האידיוט, לא יצא מגדרו מרוב התלהבות.
"אוף, למה הייתי חייבת לעשות את זה?" היא שאלה אותי בייאוש כשהיא הבינה שהוא לא עומד להתקשר. "עכשיו אנחנו מתנהגים מוזר כשאנחנו נתקלים אחד בשנייה, ואני אפילו כבר לא חושבת שהוא חמוד. סתם השפלתי את עצמי, זה היה ממש מיותר".
בניסיון לעודד את שרון סיפרתי לה על הבחור שנעצתי בו מבטים בלי שום בושה. היא לא השתכנעה. "נו, לא ממש השפלת את עצמך", היא פסקה. "המצב שלי הרבה יותר גרוע".
אז ניסיתי סיפור אחר.
בקורס ברמנים שעשיתי פעם בתל-אביב, החלטתי שאני מוכרחה להתחיל עם מישהו, נקרא לו עומר. יום אחד הוא הכריז בקול גדול שאיזה באסה שאין לו אוטו היום. מיד קפצתי והתנדבתי להסיע אותו. הוא התבונן בי בפליאה קלה ושאל: 'רגע, אבל את לא גרה בדיוק בכיוון ההפוך?' זה לא התקיל אותי. עניתי בנונשלנטיות: 'לא! מה פתאום, זה שטויות'. וכך עשיתי סע וטייל ברחבי ישראל אך ורק למען התענוג של עומר ואני באותו האוטו. כדי להתחבר לכביש שנוסע לכיוון הבית שלו הייתי צריכה לנסוע חמש דקות לכיוון הבית שלי, שזה כבר חצי מהדרך אלי הביתה. זה מילא, אבל אני עדיין מרביצה לעצמי כשאני נזכרת במשפט שפלטתי בטמטום: 'אני גרה חמש דקות מפה'. השתררה שתיקה למשך חצי שעה עד שהגענו אליו הביתה, ואז הוא יצא מהאוטו ואמר: 'טוב, אז תודה ו... להתראות'.
"וכך הקיץ הקץ על סיפור האהבה שלי עם עומר", סיכמתי.
"טוב, אני חושבת שהבנתי את הרעיון", שרון נשמעה מהורהרת. "באמת קצת מביך מה שעשית".
"אה, חכי, חכי, יש לי עוד אחד", אני נזכרת.
עדיין באותו קורס ברמנים, נשארה פגישה אחת לסוף. אני ועומר מהנהנים אחד לשנייה ולא מדברים. אין צורך במילים, והאמת שעדיף ככה. אני פונה אל הקורבן הבא: מנהל בית הספר. הוא נמוך, הוא קירח, אבל הוא מפלרטט איתי מדי פעם במסדרון והוא יהיה שלי. אני אוטוטו ברמנית מדופלמת ועדיין לא יצא לי מהקורס הזה אף דייט ראוי לשמו. מה קרה לי, איבדתי את הטאץ'? עכשיו אני כבר עושה את זה רק בשביל הקטע. יש בזה משהו ממכר.
אני צועדת בנחישות לעבר המטרה, כל כולי אומרת עוז ואומץ לב. אני נתקלת בו: הוא לבד. סימן משמיים. אני לא מאבדת את העשתונות ומיד שולפת משפט מבריק: "אז מה-הה?"
הוא מחייך ואומר לי: "אז מה, זהו?"
ואני בשנינות: "כן".
"מה, אני לא אראה אותך יותר?" נוגע ללב, תודו.
"אז תזמיני אותי לדרינק!" הוא הציע ועמד להסתובב וללכת.
אבל אני זינקתי כמו פנתרה על בדל ההצעה וצעקתי: "תזמין אותי אתה!"
הוא הפנה את פניו בחזרה אלי, חייך, הסתובב והלך.
שמחה וטובת לב חזרתי לשיעור. אחרי שהשיעור נגמר קפצתי למשרד שלו לוודא את קיום הדרינק. "אז מה עם הדרינק?" תבעתי לדעת. הוא הרים מבטו אלי, חייך שוב, ואמר: "יש לי את הטלפון שלך".
"איך יש לו את הטלפון שלך?" שרון לא מבינה.
"הוא המנהל של בית-הספר, אני לומדת שם. את יודעת".
"אה. נו, אז הוא התקשר?" היא שואלת מתוחה.
זה לקח שלושה ימים עד שהבנתי שהוא לא יתקשר. כנראה ש"יש לי את הטלפון שלך" זה בסך הכל מין ציון עובדה כזו, כמו "יש לי מקרר בבית", וזה הכל. עדיין לא אומרת נואש, החלטתי לעשות מעשה. התקשרתי למשרד וביקשתי להשאיר לו הודעה בזו הלשון: 'שיר, בקשר לדרינק', עם מספר טלפון למקרה שהוא איבד את הרשימות. אתם יודעים, הכל יכול לקרות. עכשיו הרגשתי שאקלית. כל כך שאקלית שכבר בכלל לא היה אכפת לי אם הוא יתקשר או לא. אני עשיתי את שלי, ויש לי סיבה להתגאות בעצמי. עזבתי את הטלפון מאושרת וקופצנית ופניתי לעיסוקיי. לא עבר זמן רב עד שהטלפון צלצל. כשראיתי את המספר על הצג נעתקה נשימתי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא הצלחתי לענות כי ידעתי שאם אני אענה ייצא לי קול ציפציף. הוא השאיר לי הודעה בקול סקסי נורא, ונתן את מספר הטלפון הנייד שלו. ברגע שהצלחתי לחזור לנשום התקשרתי. הוא לא ענה.
"נו, ו...?"
"וזהו".
"זהו?"
"זהו".
משתררת שתיקה של כמה דקות, עד ששרון מעכלת את כל מה שהלך כאן.
"אז מה היה הקטע?"
"אני באמת לא יודעת". אני מסכמת בתבונה.
היא חושבת עוד איזה שתי דקות, ובסוף אומרת:
"טוב את יודעת מה, ניצחת".
"אמרתי לך".
"אני פתאום מרגישה כל כך הרבה יותר טוב עם עצמי".
תתפלאו, אבל לכל הסיפורים האלה יש סוף טוב. באותה נחישות ממש התחלתי עם החבר שלי, ו... כבר שנה ושלוש טפו טפו טפו. אתם יודעים מה אומרים קשה באימונים, קל בקרב. כנראה שבשביל משהו טוב צריך לפעמים לעבור כמה קטעים פחות מוצלחים. מזל שהחבר שלי דווקא כן נכבש בקסמיי, כי אני לא רוצה לדמיין איך הייתי מטפלת בקורבן הבא.
