בפקולטה להנדסת חשמל בטכניון יש שני דברים טובים שאני מצליחה לחשוב עליהם: האחד הוא שאין הרבה בנות, ולכן יש מבחר מכובד לאלו מאיתנו שהם דווקא כן בנות; והשני הוא מאייר 280.
תגידו מה שאתם רוצים על הטכניון בכלל ועל הפקולטה בפרט, אבל בקטע הזה אי אפשר להגיד שהם לא דואגים לנו. הם מודעים לחלוטין לעובדה שבשעות הצהריים המסוכנות, כשהמרצים מצידם לא תורמים לערנות קשה מאוד שלא להירדם. אז הם בנו אודיטוריום עם כסאות כאלה, שגם מי שיתאמץ ימצא את עצמו בסופו של דבר נוחר בקולי קולות.
כל זה בא להסביר באופן בוגר ומפורט את העובדה שישנתי בהרצאה בתכן לוגי כמו שלא ישנתי בחיים. מאז שהתחלתי ללמוד בטכניון אני לא זוכרת שישנתי ככה. ישנתי כל כך טוב, שכששמעתי את כולם קמים ויוצאים החוצה, הצטערתי לקום. התמתחתי קלות. התחלתי לסדר מסביבי את הדפים שלא ספגו מילה מתוכן השיעור, ואז פתאום הרמתי את עיני וזה הכה בי כמו ברק. הבחור שישב משמאלי ממש חמוד! איזה מפגרת אני, איך יכולתי לישון ככה. בטח עוד הזלתי עליו ריר או משהו. התבוננתי בו בעיון. גבוה, מתאמן, גומת-חן בסנטר יאמי! המשכתי לעלות. פנים חלקות, בלי שפם, זקן ושאר מציקים, משקפיים (נו, בכל זאת סטודנט בטכניון), ומאחורי המשקפיים עיניים כחולות
מ-ה-מ-מ-ו-ת ש... הסתכלו עלי בחזרה. שיט, הוא קלט את הסקירה שלי? איזה בושות, אלוהים. מיהרתי להשפיל מבט בצנעה מאוחרת מדי, ואחרי חצי שנייה הרמתי את העיניים בחזרה. מה קרה? מותר לי להסתכל. הוא ישב לידי כל השיעור ואני בזבזתי את הזמן בלחלום. עכשיו הגיע הזמן להשלים את החומר החשוב באמת שהפסדתי במהלך ההרצאה. הוא שם לב שאני מסתכלת עליו בלי בושה, והחזיר לי מבט עקשן, אם כי לא עקשן כמוני כי בסופו של דבר היה זה הוא שסיים לארוז את הדברים שלו קודם והלך. נאנחתי וקמתי גם אני. איזה חמוד. אני חייבת לשבת לידו גם בפעם הבאה.
בפעם הבאה שוב ישנתי, רק הפעם בחדר שלי במעונות, כך שנבצר ממני בלית ברירה להגיע להרצאה. אבל כן ראיתי אותו במסדרונות הפקולטה, ודאגתי לעמוד בקרבת מקום, כאילו במקרה. כשהוא הלך לשבת בקפיטריה בדיוק נזכרתי שבאותו רגע גם אני חייבת לשבת בקפיטריה.
התיישבתי מולו והסתכלתי. לא עבר זמן רב עד שהוא הבחין בי מסתכלת, ונעץ מבט בחזרה. הבחור הזה הרס אותי. הוא רואה שאני מסתכלת עליו והוא לא עושה עם זה שום דבר חוץ מלהסתכל עלי בחזרה, כאילו שזה יביא אותנו לאנשהו. המשכתי להסתכל, בעודי שותה את השוקו. הוא המשיך להסתכל בעודו אוכל את הקרואסון. הבחור שהיה לידו המשיך לדבר אליו ולא הוטרד כלל על ידי העובדה שבן-שיחו לא מקשיב לו אלא מסתכל עלי. מבט ארוך כזה, ולא מרפה. זה כבר מזמן עבר את השלב שבו מנומס להפסיק להסתכל. עכשיו זה כבר יהיה ממש מוזר להפסיק. אני לא יכולה להפסיק. גם הוא לא מפסיק להסתכל עלי, ויכולות להיות לכך שתי סיבות אפשריות: או שאני יפה באופן עוצר נשימה, או שאני מתחילה להטריד אותו. ועם המחשבה הזו בראשי אולי היה כן מתאים שאוריד את המבט ברגע זה כן, כן, עכשיו אבל לא. אין מצב שאני מטרידה אותו. זו בטח האפשרות הראשונה.
תאמינו או לא, זה נמשך ככה איזה חודש. בלי צחוק. אני מסתכלת, הוא מסתכל בחזרה, ושנינו חולפים האחד על פני השנייה מבלי שאף אחד מוריד את מבטו, עד לנקודה שבה כבר היינו צריכים להסתכל אחורה. לא הבנתי למה לעזאזל הוא לא עושה עם זה שום דבר. האם יכול להיות שגברים הם עד כדי כך אטומים? צעדתי לי לעבר הפקולטה לעוד יום של כיף, וראיתי אותו צועד מולי. אמרתי לעצמי יופי, הנה אנחנו שוב הולכים לשחק. משחק כזה נחמד, תנסו את זה פעם, לא נמאס גם אחרי חודש. אז התחלתי לנעוץ את מבטי כהרגלי, עד שלפתע שמתי לב שיד ימין שלו לא מונחת כרגיל לצדי הגוף. היא גם לא בכיס, ולא אוחזת בתיק. היד שלו הייתה במקום חדש לחלוטין, היא הייתה נעוצה בתוך... יד של מישהי אחרת. זה הפתיע אותי ולראשונה גרם לי להוריד את מבטי ממנו ולהסתכל עליה. כאן הופתעתי אפילו עוד יותר. היא נראתה בדיוק כמוני. כלומר, לא תווי פנים זהים כמובן, אבל אותו מבנה גוף, אותו שיער, אותם צבעים. וחיוך.
מיהרתי להשפיל את מבטי לקרקע. וכך המשכתי לעשות בכל פעם שנתקלתי בו מאז. תראו אותי נתקלת בו היום במסדרונות הפקולטה ולא תאמינו שזו אני מהסיפור. ממש מיס ביישנות. כאילו מעולם לא ידעתי נעיצת מבט מהי. ועכשיו נותר לי רק לתהות למה הוא נעץ בי מבטים בחזרה אם הייתה לו חברה. יכולות להיות לזה שתי סיבות אפשריות: או שהוא הסתכל ונדהם מהדמיון ביני ובין החברה שלו, עד כדי כך שהוא לא יכול להוריד ממני את העיניים בכל פעם מחדש, או שאני מטרידה אותו. זו בטח האפשרות הראשונה.
