השמש מתה, הציפורים ארזו את הציוצים וטסו למקום טוב יותר וגן העדן הפרטי שבו אני חיה לבש גוונים כלליים של אפור, כמו הפרצופים של הרבה סטודנטים. אני, לעומת זאת, החלטתי שלא להפקיר את נפשי לגועל נפש הזה אז הלכתי לקטוף תפוזים. ותפוזים, אנשים יקרים, הם מתכון בטוח לאושר.
האושר שלי, שהתחיל בשקיעה עמוקה בבוץ טרום טובעני (אם לא היה לי חבל על המגפיים הלבנות שלי שהחלו לעבור הסבה לצבע חום איכסה כל הסיפור היה יכול להיגמר אחרת), המשיך בהתקף לב קל מכלב שקפץ לשדה הראייה שלי מתוך חושך של הפסקת חשמל רגעית, ונגמר בביתו של סטודנט אחד, שגורם לכל דבר שנמצא לידו - סטודנטיות, כלבים, עצים וכל מי שיכול להעריך איכות - להיאנח בהנאה. זה נחמד להיתקל במפזר אושר שכזה באמצע החורף הסוער ולהיות מוזמנת לדירת רווקים לצורכי התחממות כללית, אז כמובן שהסכמתי. ואיך לומר את זה בעדינות? היה חם. ממש חם.. זה מה שקורה כששמים תנור שמפיץ חום כמו שאני מפיצה שמחת חיים, כשיפיוף אלגנטי מושיב אותי על הספה וכמעט משלב לי את הרגליים, מלביש אותי בגרבי צמר ומכין לי תה חם. והתה החם? ישר עלה לי לראש. אז בשביל להירגע ממכת החום, קפצתי שנייה למסדרון (שהוא גם שירותים, מקלחת וחצי מטבח), הודיתי לאלוהים, רקדתי ריקוד קטן משולב בהרבה "יש!", הודיתי עוד קצת וחזרתי, אדישה מתמיד, לסטודנט. ה- boy החביב, שנראה כמו דוגמן שעבר השתלת אינטליגנציה, ישב עדיין באותה תנוחה שהשארתי אותו קודם, לבוש (מסיבה בלתי ברורה) ומרוצה. ישבנו, דיברנו והלכתי הביתה.
החיוך ואני נכנסנו למקום שהיה פעם הסלון במעונות שלי, והכיל בסביבות אלפיים אנשים. אחד השותפים שלי בקע מההמון והציג אותי בנימוס של ערס בת ימי ששתה כמות וודקה ביחס הפוך לכמות המוח שלו: "תראו את הכוסססססית שלנו. כפרה, בואי תשבי איתנו בזולה". נבהלתי, חייכתי, לקחתי קצת אוכל וחברה וברחתי מהר לחדר נטול המטומטמים שלי. כשאני אומרת "חדר", אני מתכוונת לבית ממוצע בגוש דן, עם חלון שמשדר טבע וריח של פרחים. סיור קצר בחדר ומלחמת כריות נורמלית לחלוטין, הביאו אותנו לידי החלטה שזה הזמן לעשות סיבוב בפאב הקיבוצי. האוטו שלה, חסך לנו שלוש דקות של הליכה בבוץ וקפיצות ארוכות מעל שלוליות בגשם, עם תיק כבד מלא בכלום. אחרי שחברתי הנהגת קטפה בגלגליה צרור פרחים המום והרגה כמויות של דשא, הגענו בשלום לפאב, שהיה מפוצץ בחמישה אנשים, שזה שניים וחצי מעל הממוצע. ומי ממלא את שדה הראייה שלי מייד כשאני נכנסת? מייצר הפינוקים מאחר הצהריים. אחרי שיחה קצרה והזויה, ריקוד בהול ופיזור חיבוקים לחברי הקיבוץ שהשמידו את כל היבול לחורף הקרוב עם האפטרשייב המאיים שלהם, התנדבתי עם שני חברים ללוות את מיסטר ביוטי.
נכנסנו לבית, ובזמן שהוא התחיל לדגמן אופי מקסים ולהכין לכולם אוכל, אני הרגשתי קצת אנמית, אז אכלתי שלוש קוביות שוקולד, קפצתי קצת מסביב כמו צפרדע שהשתגעה, אכלתי עוד שתי קוביות כדי לא למות מחוסר אנרגיה והתיישבתי עם כולם. אחרי שלושים וארבע סיפורי צבא (שלהם) והדגמה חיה של יוגה (שלי), שלחתי את שני החברים למלא את חשבון שעות השינה שלהם ונשארתי אני להגיד "לילה טוב" למארח. בראש שלי עמדו מיליון מחשבות של כיצד להתנהג איתו, וכולן רבו ודחפו כאילו מחלקים בירה חינם. מצד אחד, באמת רציתי להגיד לו "לילה טוב" בליווי הסבר אישי והמחשה לביטוי. מצד שני, חבל לבזבז בייב כזה על לילה חד פעמי. מצד שלישי, זה לא שאם מנשנשים קצת במבה לפני האוכל לא אוכלים את הארוחה העיקרית בסוף, במיוחד אם מדובר במסעדת יוקרה.. אז נשנשתי יוגורט עם גרנולה של הקיבוץ והלכתי לישון. אצלי.
לפני שפרשתי לחדר, החלטתי להרביץ קצת לשותף החדש שלי, החלטה שהסתיימה באיחוד מרגש של אחד מאתנו עם הפח בסלון. אחרי שיישרתי את פניי ובדקתי שהאיברים האלמנטריים עובדים, הכנתי לו תה ירוק ובריא עם נענע ומלח, והלכתי לישון.
