מי שנקלע ביום חמישי האחרון לאזור האוניברסיטה היה יכול בקלות להתבלבל שכן ממש לצד הפסטיבל נערכה הופעה של להקת "היהודים" להקה שגם היא התחילה כזכור כלהקת שוליים שקהל אוהדיה הורכב בעיקר על בסיס חבר מביא חבר.
סמלי? אולי, אבל בניגוד ללהקת "היהודים" ששקדה על הגעתה ללב הקונצנזוס במשך זמן רב,לפסטיבל ולמנהליו יש מוטו אחר לגמרי:"מצמיחים יצירה חדשה" היה המשפט שניתן לראות על גבי כל מודעה בקמפוס ושבהחלט דיבר בעד עצמו. זהו אירוע שהחל לפני כשלוש שנים ושנולד על מנת לתת במה לכותבים ולתסריטאים בארץ.
"השחקנים מקבלים את הקרדיטים שלהם וכולם מכירים אותם וכך גם במאי התיאטרון בארץ" אומר איסי ממנוב, המנהל האומנותי של הפסטיבל "לכותבים,לעומת זאת ,אין כמעט מקום שבו הם יכולים לתת פומבי ליצירותיהם וכך נולד הרעיון לערוך מעין 'שוק' שבו יוצגו היצירות של האומנים הצעירים ושאליו יוכלו מנהלי התיאטראות בארץ להגיע על מנת לראות את היצירה החדשה".
מאז שנתו הראשונה הפך הפסטיבל למקום שבו יוצרים מכל תחומי האומנות יכולים להגיע ולהביע את עצמם.כך למשל ניתן היה לקנות מונולוגים במחיר סמלי בתפריט מידי אנשים שישבו במרכז הבמה, הקונה המתעניין, .בעל הממו ן בוחר לעצמו את אחד המונולוגים מהתפריט ,משלם לשחקן ומקבל הופעת אחד על אחד. ממנוב שלומד בעצמו לתואר שני בפקולטה לאומנות באוניברסיטת תל אביב,כמו שאר עובדי הפסטיבל, עשה את עבודתו למען הצלחת הפסטיבל בהתנדבות.בכלל נראה כי רוח החלוציות והראשוניות נמצאת בכל מקום למרות השנה השלישית לקיומו של הפסטיבל . המפיקה למשל הייתה אחראית גם על כיבוי האורות באחת ההצגות וממנוב עצמו עזר למכור כרטיסים לאחד מבעלי באסטות המונולוגים.
לא ברור כמה בעלי תיאטראות ומפיקים אכן הגיעו למקום אבל אלו ששבכל זאת באו היו נהנים לראות את עתידה של האומנות בארץ במיטבה.
ההצגה /מופע המחול "טרנטולה" מספרת על אישה שנמצאת בשיא חייה ונאבקת לשמור על הזוגיות עם אהובה. הזוגיות שנראית כלפי חוץ כאהבה מהסרטים זוג אוהבים צעירים,יפים ומאושרים- צריכה לפתע להתמודד עם בעיות שעולות מהעבר-הנשים בחייה של האישה שמנהלות איתה מאבק מתמשך וחשוב יותר הנשים מחלומותיו של הגבר. ההצגה שמתמודדת עם חוסר שיווי משקל בחיי זוג אחד מצליחה להעביר תחושה של סחרור וחוסר ביטחון לצופים בצורה אמינה.המוסיקה שערך גלעד שמואלי ביחד עם העיצוב המינימליסטי של סיגל ברקאי ,מקנים תחושה של ארעיות לכל המופע והשחקנים-רקדנים שמשוחררים מכבלי המעונבות של תיאטרון רפרטוארי נותנים הצגה אמינה ומלאת התלהבות. בצד החסרונות ניתן לרשום את העובדה שאנשי הסאונד והתאורה ישבו ממש עם הקהל כך ברוב ההצגות וכן הורגש גם חסרונם של סדרנים שיכוונו את הצופים לאולמות השונים ובעיקר ידאגו לסגירת הדלתות עם תחילת ההצגה. חבל על עבודת השחקנים ואנשי הצוות שהולכת לפעמים לאיבוד בתוך ים הנכנסים והיוצאים כאילו מדובר בקרקס העיר.
אבל המספרים מדברים בעד עצמם והאולמות בכל ההצגות היו מלאים.כמה מאות אנשים פקדו את הפסטיבל מידי ערב בהפנינג של תרבות ואומנות. מי שהגיע נהנה מסוג אחר של בידור לא עוד כוכב נולד או סטנדאפיסטים שמצחיקים בעיקר את עצמם. איכות ,כמו שאומרים,היא לא מילה גסה.
