אם היה לי זמן הייתי הולך לעורך-דין ועורך אותה באופן מסודר, נותן לילדים זמן למשא ולמתן על מה מגיע למי ולמה. אבל האמת היא שאין לי את הזמן הזה, ולכן אני נאלץ לעשות את הדברים בחופזה. לא שאני שמח שכך התגלגלו הדברים, אני לא אדם שעושה דברים באופן כזה, אני מאמין בסדר, בארגון- כל דבר בעיתו יקרה והעולם יתנהל כראוי. אבל אחרי שהפנמתי שגם לרופאים אבדה התקווה, מי אני שעוד אאמין בה.
אני כבר כמעט בן שישים, גיל רציני. כבר עשר שנים אני חי עם המחלה. כל פעם מביס אותה- אבל היא חוזרת לעוד התקפה. לפעמים זה מזכיר לי משחקי מלחמה, או משחק כדורגל אם תרצו- התקפה- הדיפה-התקפה-הדיפה. עד שיש שריקה. אז אצלי אין שופט שישרוק. הפעם אני זה ששורק. את המשחק הזה גמרתי. אני יודע שהמוות שלי קרב ובא. אני לא מאמין בקשקושים מיסטיים, אבל בתור מי שבאמת נמצא עם רגל אחת בקבר אני יכול להגיד לכם, שאדם יודע כשסופו ממשמש ובא. מרגישים את זה. התחושה התחילה לי אתמול בבוקר. קמתי עם בחילה מסוג מיוחד ובתור מי שעבר לא מעט טיפולי כימותרפיה, האמינו לי שאני בקיא ברזי הבחילות על סוגיהן, אבל אתמול היה משהו מיוחד. קמתי וחשתי איך מהבחילה הזו אני לא אצליח להיפטר- שום פראמין, ושום מים עם סוכר, או בלי סוכר לא יעבירו את זאת. היא כאן כדי להישאר.
מוזרה המחלה הזאת, מה אומר לכם, באמת מוזרה. אני זוכר שכשגילו אותה אצלי לראשונה נראה היה לי תמוה שלמחלה עם אופי כל-כך נשי יש דווקא שם בלשון זכר. סרטן. סרטן לבלב. סרטן ריאה. סרטן ראש. סרטן כליה. אני מגלגל את המילה על הלשון והיא עדיין מרגישה לי חלקה כמו אישה. גם ההתנהגות שלה מאוד נשית. היא שם- כל הזמן, אתה יכול להתעלם, להגיד שאתה מתמודד ושזה נגמר מבחינתך- אבל היא, היא שם, מעבר לפינה. מבטה מתריס, שפתיה אדומות עסיסיות, מתערטלת כולה- והיא שם. היא האמת היחידה שאי-פעם תכיר. ואני, עייפתי מלהתכחש לה, עייפתי מלחייך לכל מבט מרחם, עייפתי מלהרגיע ולעודד את כולם שיהיה בסדר, שאני אתגבר, שזה לא הסוף שחיברו עבורי- שפשוט חל בלבול בתסריט ושתיכף החיים ישובו למסלולם.
הם מעולם לא שבו למסלולם, למקרה שתהיתם. דבר לא שב להיות כפי שהיה. פתאום כולם נמנעו מלהתווכח איתי, פתאום התקשרו חברים ותיקים ומכרים עוד מהשירות הצבאי לספר לי כמה עזרתי להם, השפעתי על חייהם, כמה מעריכים אותי... אבל רגע, אני עדיין בחיים! מוזר המצב הזה. היו לי לא מעט חברים שאבדו- תאונות דרכים, מלחמות, גם התאבדות הייתה לי. אני זוכר בבירור כמה צרם לי לשמוע את קרוביהם משתפכים על קברם הטרי ומהללים אותם- על אף שמעולם לא באמת חשו כך. זכורה לי בבירור תחושת הגועל שחשתי למשמע הדברים. זוכר אני גם, שביקשתי מאשתי שבהלוויה שלי לא יספידו אותי, כדי שלא יאלצו לשקר. אבל זה היה לפני המחלה.
מדהים לראות איך מרגע שהוטבעה לי על המצח החותמת "חולה סרטן" החלו לראות בי אדם נפלא, אב למופת, בעל אוהב וחבר נאמן. ממש יום כיפור- אבל כל השנה. כל החטאים נמחקו, כל הבגידות הקטנות, הצעקות האימתניות- הכל. וזה מעורר בי בחילה יותר גרועה מזו שפקדה אותי אתמול בבוקר, זו שאיתה אלך לעולמי.
אז עכשיו אני כותב צוואה. האמת שאין הרבה מה לכתוב, אני הולך לחלק את הכל שווה בשווה- שלא יהיו סיבות לריב בגללי, מספיק סבלו איתי את המסע הארור הזה. בעצם לא יהיו בכלל הפתעות גדולות בצוואה. כבר מזמן הודעתי להם על החלוקה המתוכננת. החידוש היחיד יהיה בתדריך ההלוויה. אני לא מתכוון לתת להם להפוך את זה לאירוע נוטף צביעות ושקרים. את חלקת הקבר שלי קניתי ביום בו התבשרתי כי אני חולה, ההיגיון אמר לי שכל עוד יש בכוחי לעשות זאת, אעשה זאת ולא אשאיר את זה למישהו אחר- זה פשוט חוסר נימוס. אז חלקה כבר יש. הפקדתי את ההספד בידי חבר קרוב, ציניקן בנפשו שלא ייתן לי ללכת בלי בעיטה קטנה בתחת וקריצה מרה-מחויכת. הרי לא אוכל לעזוב בלי.
אז עכשיו אני יושב בגן ציבורי, ליד שולחן עץ ישן, מעביר אצבעותיי על חריטה טרייה מליל אמש. מתנער ממחשבותיי וקורא את האותיות שנחרטו בברוטאליות בעץ הרך "אורן ושירני לנצח נצחים". אני חוזר לעצמי, מתאפס על מחשבותיי וחוזר למלאכתי, מלאכת הפרידה. חשבתי שיהיה הרבה יותר קשה, אפילו הכנתי את עצמי לדמעה או שתיים- וכלום לא קרה. אולי ככה זה כשכותבים צוואה רגע לפני הסוף. אולי בסוף מבינים שכבר מאוחר מידי לבכות.
