היום שלי התחיל בהתקף עצבים על היצור ששוכב ליד ומזכיר לי למה קשה לי לישון לבד , על המזגן שמזכיר לי שישראל יכולה להיות מדינה קרה מאוד, לפחות בחדר הקפוא של היצור, ועל המוח שלי שחי לו חיים משל עצמו ללא כל שיתוף עם ההיגיון הקולקטיבי, ומאפשר לי לחלוק מיטות עם כל מה שיש לו זין ואפשרות לשכר אותי.
אחרי שנזכרתי שבכלל לא שכבנו, ובכלל דיברנו חצי לילה על דברים הזויים, נרגעתי קצת. אחרי שהוא הדביק אותי אליו ואכל לי את האוזן, שכחתי מה זה רגשות שליליים. ואחרי שהוא הראה לי מה זה זקפת בוקר, הראיתי לו מה זה יוגה והוא צחק על זה שהייתי מאושרת. בהחלט תמונה שתירשם אצלי בראש, תחת הקטגוריה "למבוגרים בלבד".
זו הייתה עוד תופעה אופיינית לסטודנטית מזן נכחד, כאלה שמדגמנות בדים חסכוניים למחיה, מדגמנות נחמדות כדרך חיים ומדגמנות ציונים טובים לצרכי תואר שני. כן, אני, בגילי המופלג , כשתעודת בגרות שלי טרם הודפסה אני כבר מדמיינת את התזה שלי ואת הרצאותיי במנהל עסקים, למנהלים חטובים וסתם עוברי אורח עם פוטנציאל לאימון כושר בנושא הבאת ילדים לעולם...
בכל מקרה, השאיפות המקצועיות שלי מתחילות להכחיד את עצמן בזמן האחרון, תקופת המבחנים פשוט הורגת אותן. קחו את המבחן העכשווי שמסתובב אצלי במוח, למשל, לכבודו הפכתי למחרשה, דבר שכלל התנזרות מוחלטת מכל מה שעלול לגנוב נקודות מהציון הסופי. חברים? רק אם אתם סטודנטים לא מזיקים, כאלה ששותקים כשמצווים עליהם ולא מנסים להשכיבני.
ספורט? רק בהפסקות. הפסקות? רק בשביל ספורט.
אוכל? רק בבית, בלי בישול ולא יותר מאלף קלוריות. בשעה.
שינה? לא צריך.
בילויים? ממש לא צריך.
הפכתי לנזירה באופן רשמי.
נזכרתי היום שאני לומדת בתת מוסד לימודי שמתחפש למכונת ייצור תארים אקדמיים, מתחת לשכבות הסנוביות של העובדות שבטוחות שארבעת אלפים ש"ח בחודש מכניסות אותן ואת האף שלהן לאלפיון העליון, מסתתרת מזבלה מגעילה וחסרת כל היגיון. הדבר הוכיח את עצמו, שוב, בבוקר זה ממש. הגעתי למזבלה, ניסיתי להתעלם מההצעות המגונות ששלחו העיניים והלשונות סביבי (עכשיו שאני אדומה, אנשים חושבים שממש קשה לי לחיות בלי הזין שלהם), דחפתי כמה קרציות עם מבטא, חייכתי לכמה פרופסורים עם מבטא דרום אמריקאי, אימצתי לעצמי שתי חברות בעלות כתב יפה, וניגשתי ללוח הבחינות. לרגע חשבתי שעושים פה צחוקים מטורפים כשלא קלטתי את שם המבחן בקורס הכללי עליו הייתי אמורה להבחן היום, ואז נזכרתי שהמקום הזה לא עושה צחוקים לעולם.
הכל כזה עצוב כאן, כולל היחס לתלמידים והתסרוקות של המזכירות והמנקות, אלה מהקטגוריה הקודמת. הסתכלתי שוב, ועדיין שם כיתת המבחן שלי לא הופיע במקום המיועד. לקחתי את עצמי לעבר ממלכת הכונפות. המזכירות מאוד נבהלו כשהתפרצתי לארמון המבושם בסגנון שירותים שלהן, וצבע הפנים שלי ששבר את כל חוקי האדום של השיער שלי הסגיר את חוסר הרוגע הרגעי בו שרעתי. "תמתיני מעבר לדלת" אחת מהן ירתה לעברי.
"אני באמת מצטערת להפריע לך, אבל יש לי מבחן לפני שלוש דקות ומתחשק לי לעשות אותו" חייכתי את חיוך הילדה-טובה-עם-רשיון-לאקדח, שהתאמנתי עליו על ערסים במשך שנים.
"תקשיבי, טובית, עופרה, פזית, נחמה או איך שלא קוראים לך. אני מבקשת ממך לומר לי איפה המבחן, זה הכל. זה לא קל להיפרד מהנושאים החשובים וזה בהחלט יצור אי סדר מסוים בעולם, אבל זה יעזור לי מאוד. בבקשה, פליז, במטותא ממך. עזרי לי, שותפתי למין החזק"
היצור הסתכל לרגע, ויכולתי לחוש את קצב המוח הזעיר מעבד את המידע שזה עתה קיבל, וכשראיתי את ההבעה המשותקת שלה הבנתי שהתהליך יקח זמן. זמן! אין לי זמן! נזכרתי איך לימדתי את אח שלי לדבר
"מחשב. לפתוח. להסתכל. מבחן. היום. בתשע. איפה?" חייכתי אליה חיוך של "תהיי חזקה" ולמרבה הפלא זה עבד... הנס הרפואי קפץ לכסא הקיש כמה דברים במחשב וזרק "זה מחר" ואל תשכחי לסגור את הדלת כשאת יוצאת.
רתחתי, זעמתי, השתגעתי, כעסתי, וסגרתי את הדלת.
הבטחתי לעצמי, שלא חשוב כמה ישלמו לי, אני למקום הזה לא אחזור, גם כשאהיה פרופסורית מפורסמת וכוסית על עקבים שמעבירה קורסי חובה ב"מבוא לפאקולוגיה".
