יום שני בצהריים ארבעה אנשים נפגשים באחת הכיתות של סמינר הקיבוצים. במבט ראשון זה לא נראה מבטיח. הם הגיעו לכאן כדי להשתתף ב"אי של שפיות", מפגש בין סטודנטים ערבים ויהודים שמתקיים פעם בשבוע במשך חצי שעה. כותרת המפגשים היא "דו-קיום", ובמסגרתם ניתן להעלות הכל. "אנשים מביאים כתבות מעיתונים, דברים שראו בטלוויזיה ועוסקים בקשיים שעולים מדו הקיום בין שני העמים", אומרת נגה ניב, דיקנית הסטודנטים, שמלווה את המפגשים באופן קבוע. הפגישות מתנהלות על ידי הסטודנטים באופן עצמאי, והם אומרים שבדרך כלל יש יותר אנשים. נשמע כבר יותר מבטיח? אל תהיו בטוחים.
מי שהיה מעוניין להשתתף במפגשים בשבועות האחרונים של שנת הלימודים, מצא את עצמו בחדר ריק. אף סטודנט לא הגיע. אפילו הדיקנית ניב לא כאן. פתאום ארבעה אנשים נשמע הרבה. האם מדובר בסוף השנה שמראה את אותותיו, או שמא עוד כישלון ביכולת ליצור הדברות? איך קרה שגם האי הקטן הזה כבר נעלם?
ההתחלה המבטיחה
ננסה להיות אופטימיים ונתרפק על העבר. בימים טובים יותר היו במפגשי "אי של שפיות" מספר לא מבוטל של סטודנטים משני המגזרים. ההצלחה היתה כה גדולה עד שהנהלת הסמינר החליטה לפתוח קורס מסודר לסטודנטים הנושא את אותו השם. הסיבה: חצי השעה של ההפסקה קצרה מדי לדיון רציני ומעמיק. האידיליה היתה בשיאה - במקביל לפגישות המוצלחות שהתקיימו מדי יום שני, נפגשו סטודנטים ערבים ויהודים בקורס "אי של שפיות", אותו העבירה ד"ר ליאורה גביעון בסגנונה החריף והאופייני.
היוזמה להדברות בין יהודים לערבים החלה לפני כשנתיים על-ידי סטודנטים מתוכנית המצטיינים של הסמינר. באותה תקופה נערכו עימותים בין סטודנטים יהודים לערבים במספר מכללות בארץ, והם החליטו לעשות מעשה.
הקורס שנבנה בעקבות המפגשים נחשב לקורס מתקדם בחינוך, וכל סטודנט יכול להירשם אליו . "רמת הדיון בכיתה די מאופקת", מעידה ד"ר גביעון. "אנשים חושבים פעמיים על מה שהם אומרים, כי הם ערים לעובדה שההערות שלהם יכולות להיות מובנות באופן אחר על ידי הצד השני". גם ההיענות לקורס נמוכה. מספר הנרשמים עמד השנה על כעשרה סטודנטים בלבד, שליש מתוכם ערבים (מספר הסטודנטים הערבים בשנים א'-ב' עומד על כ - 5% מכלל הסטודנטים).
בינתיים עוד יש סיכוי להדברות. מבדיקה שערכנו עולה שהקורס של ד"ר גביעון מוצע לסטודנטים הנרשמים לשנת הלימודים הבאה. המשובים שמולאו לגבי הקורס השנה היו טובים מאד, וההנהלה טוענת כי שתשמח לקיימו גם בשנה הבאה.
נדמה כי ישנו גרעין של אנשים המאמינים בהידברות וחושבים שיש לה מקום, לבטח במכללה להוראה. מספר המשתתפים ההולך וקטן מעיד כי אילוצי הזמן והלימודים גובים את המחיר, ומה שמוגדר כ"אי של שפיות" נותר בפועל "אי נטוש". הנפשות הפועלות מקוות באופטימיות זהירה שבשנה הבאה ימשיכו להתקיים המפגשים והקורס. ובפועל? אם מספר הנרשמים לקורס לא יהיה מעל 30, הוא כנראה לא ייפתח. את המפגשים השבועיים מבטיחים לנסות ולחדש, ואפילו מדברים על צהרי דיון. אך כל זה לא מצליח לטשטש את התמונה העגומה: עד כמה אנו מעוניינים באמת להקשיב לצד השני ולהביע את השקפת עולמנו? עד כמה באמת מתכוונת ההנהלה להמשיך ולדבוק בהעלאת נושא הדו קיום על סדר יומה ויומנו? מה בעצם השתנה בשנתיים האחרונות מאז שהוקם "אי של שפיות"? כנראה לא הרבה.
