בעמל רב הגענו לסוף הסימסטר הסוחט, ואתם, סטודנטים יקרים שלי, מגיעים לתרגולים העייפים עם עיניים טרוטות כאילו אני הולכת לגלות לכם את התשובות במבחן הקרוב. נו באמת, אתם באמת חושבים שאני יודעת את התשובות, וגם אם אני יודעת אתם חושבים שאני אומר לכם. לפני שנה, היה לי סטודנט שחשב שעם התחנפות קלה ורטט עבה במכנסיים הוא יוכל לקבל את התשובות.
מעשה שהיה כך היה (ככה אומרים לא?) התרגול באותו סימסטר אך הסתיים ואתם, כמנהג סטודנטים זבי חוטם, מיהרתם החוצה , כולם למעט כמה בנות שעוד ניסו לדלות ממני קוים אחרונים במתאר המבחן אה, כן והיה גם את גילי.
מספר פרטים על גילי לפני שממשיכים, גילי הוא קלארק קנט הישראלי, או קלארק גייבל או קלארק אוחתוק, הוא פשוט נראה נפלא ועם העיניים הכחולות שלו הוא בוהה בי מהספסל האחרון ומחכה לקשר עין איתי. פעם אחת זה קרה, באחד התרגולים האחרונים של השנה שעברה, נתקעתי בתוך העיניים שלו וכמעט טבעתי, נסחפתי במחשבות על עיצוב הבית שלי ושל קלארק...אה גילי ולפתע הקצתי מהחלום לאיזה שאלה של סטודנטית מבחילה.
בשיחה עם המתרגלות האחרות של אותו חוג הבנתי שקלארק- גילי עושה את זה לכולן. בתחילה פורש רשת ענקית ואחריה כבר משחק עם הקורבנות, להלן המתרגלות.
אחת סיפרה שהזמין אותה לקפה, השניה דיווחה על סיגריה בדשא והשלישית התחילה לספר שהוא הגיע לביתה ושם נדומה, אתם מבינים, יש עדיין בעיה ביחסי מתרגלות-סטודנטים, האקדמיה עדיין לא למדה לחיות עם זה, למרות שכל מתרגל או מתרגלת נושאים בחיקם איזה רומן או סטוץ מזדמן עם סטודנט, עדיין אין ממש הבנה לאירועים כאלו.
היתה לי הרגשה שזה יגיע, שיעור אחרון, תרגול לפני מבחן וגילי פרש את הרשת, הוא פרש אותה במניפה כה גדולה עד שאפילו ענבר דיין כמעט התפתתה, החיוך צחור השיניים, גומות החן והעיניים....אווו העיניים, למות מהם, למי אכפת שהוא סטודנט ואני מתרגלת, אני רוצה את קלארק אצלי במיטה, דה סונר דה בטר!!!!
סיננתי את כל הבנות שניגשו אלי אחרי השיעור, בכל מיני תירוצים עלובים על זה שאין לי מושג איך תיראה הבחינה ושאני בסך הכל מתרגלת זוטרה ואז הגיע גילי, "ענבר" הוא פנה אלי, יש לי בעיה קשה, כן, ממי אני יודעת על הקושי שלך, בעיקר בין התחתונים, חשבתי ועניתי לו בנופת צופים "מה הבעיה גילי, אנחנו לפני המבחן אני מקווה שזה לא קשור לחומר"
"זה דווקא כן קשור", הוא החזיר לי בנונשלנטיות מרגשת, "יש מצב שאת עוזרת לי?"
נו מה, שאני לא אעזור לסטודנט למצוקה, ברור שכן, אלא שאז גילי נזכר שיש לו משהו לעשות וביקש את מספר הטלפון שלי כדי להציק לי יותר מאוחר, ככה הוא אמר, נשבעת לכם.
טוב נתתי, מה יכולתי לעשות. פרופסור גרצקו, ראש החוג עמד לנגד עיני, והאיסור החמור לנהל כל קשר אחרי שעות הלימודים עם הסטודנטים, גם הוא, הסתתר לו אי שם במורד הלשון, אבל זה היה מאוחר מדי ולגילי כבר היה את הטלפון שלי.
השעות נקפו והוא לא התקשר, חשבתי שאחת מהפרגיות כבר תפסה אותו ומאמנת אותו לקראת המבחן והתפללתי לנס. באחת עשרה בלילה שלפני המבחן הוא היה על הקו, "ענבלי" בקול מתקתק " אני לא יודע מה לעשות, את חייבת לעזור לי עם השאלות"
"אולי אפשר לקפוץ אלייך" שאל, או , באמת תודה, הגיע הזמן, חשבתי בלי קול.
"בטח שאפשר" עניתי
תוך רבע שעה הוא הגיע, את הריח של הבושם שלו הסנפתי כבר מהמדרגות, ישבנו בסלון, והתרגשתי, דפיקות הלב הגיעו כבר לרמות ממש מסוכנות, והפרומונים באויר עשו את שלהם, תוך שניה היינו כבר זו בזרועותיה של זה, גילי עוד המהם משהו לגבי השאלות של המבחן, הספקתי עוד להגיד לו שלא ידאג, ותוך דקות היינו כבר בעיצומו של משגל סוער. קלארק התגלה כסופרמן במיטה, והספקנו לחקור זו את גופו של זה מספר פעמים, הוא הלך בשלוש בבוקר, נישק לי על השפתיים ויצא, נשארתי עם הריח של גילי בתוך הסדינים והלכתי לישון עם חיוך.
ומה לגבי השאלות למבחן, אתם בטח שואלים, אז נתתי לו, בטח שנתתי, מי שמקבל חייב לתת, אז מה אם מדובר על השאלות מהמבחן של השנה שלפני, הלו, היה גם מועד ב', ואני לא התכוונתי להישאר לבד בלילה שלפני המבחן.
