כשהשמש פגשה את הים נולד לו יום הסטודנט הכי כייפי בארץ. פסטיבל הנגב, בשבילכם. אלפי סטודנטים דהרו לעבר ערמת האנשים שהלכה ומילאה כל נקודה פנויה בחוף ניצנים. מהר מאוד הבנתי שדרוש אוהל למטרת הפטרות מהחפצים למשך הלילה, ואין מקום טוב יותר למילוי המטרה מאשר...מקום משכנו של הערס. החנינו את ערימות הטראש שהבאנו מהמעונות באוהל בגודל וילה ממוצעת בקיסריה, עטיפה בצורת מיטב אופנת השוק, הצעות מגונות לעבר כל דבר שיש לו שני חלקים בבגד הים, שימוש יתר במילה 'אחי' ושיגרה של מגורים בצד של התור שלא עובר את הסלקטור במועדונים. בקיצור, האנשים הנכונים שלא יחטטו לנו בכיסים האסורים ולא יספרו לכולם איזה סוג טמפונים אהוב עלינו.
בתור מישהי שמאוד מתקשה לחכות לאנשים, אספתי את עצמי והלכתי בעקבות האור...והרעש. כשעברתי את קבלת הפנים של השומרים המאיימים שאילצו אותי היפרד מהבקארדי שסחבתי מאיזה איש עם חולשה לג'ינג'יות, התבלבלתי לרגע ממה שניצב מולי וניסיתי לנחש אם אני בבומבמלה או פסטיבל האוכל או מופע קוקה קולה מהקיץ האחרון. אז התפשרתי עם עצמי שזה שילוב של כולם. ואז החלה התקפה של אנשים מאושרים מהפרידה הזמנית מהאודיטוריום והתרגילים וכל הקללות האלה. רצו שם הרבה חיבוקים ונשיקות על גבול ההטרדה המינית, רגע לפני שהתחתים שלנו הופכים להעתק של כסא...תקופת בחינות, אם עדיין לא סיפרו לכם.
היו גם הופעות של כל מיני קווזי-אנשים שבטח התקרצצו למארגנים כל כך חזק ושיכנעו שהם אחלה אחלה והזמרת שלהם מנוסה מאוד בעמידה על ארבע אז הם קיבלו מיקרופון לאיזו חצי שעה. ניסיתי, באמת ניסיתי, לשפוך קצת כבוד ולהתייצב ליד הבמה אבל היללות שבקעו מהמיקרופונים הבריחו אותי אפילו יותר מהסטודנטים החרמנים שהנקבה היחידה שמתייחסת אליהם היא סבתא שלהם, החלטתי להמשיך ולשפוך עוד קצת מהטוב לב שלי באוהל המתופפים, להפגין ידע בריקודי בטן אשכנזיים כשרים, אבל מהר מאוד גיליתי שכדי לרקוד שם אני צריכה להצמיח שערות בבטן, בגב ועל הידיים. עשיתי פרסה וזזתי לישון.
אהה, ממש. כנראה שהחבר'ה באוהל לא חשבו כמוני וראו בי מבעד לוודקה חשפנית שתסכים לדקלם לילה טוב בשבע תנוחות. לקחתי שק שינה, לקחתי חברה טובה, השכבתי את העדשות לישון אחרי ששטפתי ידיים במי עדן, הנוזל היחיד שלא הכיל אלכוהול והלכנו לישון. לקח לי בדיוק שתי שניות להבין שחלומות לא ירוצו לי בראש בזמן הקרוב, כי תנאי השטח המאיימים מעדיפים להריץ לי סרט אימה משלהם. אז חזרתי לפסטיבל, לא לפני שהותקפתי ע"י היצורים המוזרים האלה שניסו לשכנע אותי לגוון את חיי המין שלי, ולהחליף את מתנות האל איתם אני רגילה לתרגל את הקורס ב"עשיית ילדים לעת הצורך"... בפליטי סרטי בורקס מחרמנים כמעט כמו ג'וקים.
אימצתי שני סטודנטים אבודים שחיפשו את עצמם וגראס, ויחד יצאנו למסע הארוך לעבר הרעש. ארוך למה? קודם כל, כי טיילו איתנו שלושה בקבוקים של אבסולוט+רדבול+בירה , הגרסה למתקדמים, ושתיים, כי האוהל שלי גר בערך תשה ק"מ מהפסטיבל עצמו, מסיבה בלתי ברורה אך בהחלט יכולה להשלב עם רמת האיי קיו של מקימיו. שחררתי את השניים להמשיך לטייל בדרך אל האושר, ונתקלתי באיש חמוד. אחרי שהתמונה התבררה גיליתי שאני אפילו מכירה אותו מחיי היומיום בקמפוס, ובחיים לא הייתי מאמינה שמישהו שלומד איתי יכול גם להשתלב בזיכרון של הטלפון שלי ובמחשבות שלי בכלל...העובדה שהאלכוהול זרם בוורידים כנראה פוצץ עוד קצת את מד האושר ובשלב מסוים מצאתי את עצמי במים, בודקת את ההתאמה האורגנית שלי עם האובייקט החביב שהסתכן איתי בטביעה+קפאון איברים מוחלט.
בבוקר, השמש גרמה להתכווצות מאסיבית של השכבות מהלילה, שלא היו מביישות אשת מתנחל מקו עזה-ציווילזציה-עזה, ואילצו אותי להגיע בגירסה האישית שלי לבגד ים, הכוללת אלמנטים של חיסכון בבד, ליוגה ומדיטציית קונדליני של הבוקר. היה מושלם, מעורר, מרגיע ומשזף, בלי צורך להתנהג כמו החיות המיוחמות על החוף שמרחו על עצמן שמן טיגון מ"פלאפל משה" בקריית מלאכי. צ'אי, חוף, סטודנטים בתחתונים וכדורעף חופים מנצח וזכרונות מהלילה הדביקו לי חיוך לפרצוף ופרפרים לבטן.
