מלקט זיכרונות, מנסה לחבר אותם לתוך הכרה של מה שהיה. הלוואי והיית יושבת מולי עכשיו, ולא במקום רחוק, מנותק, מקום שממנו את לא יכולה לדעת מה עובר לי בראש.
התכוונתי לבוא לבקר. נשבע לך בכל מה שחשוב לי בעולם הזה. כל פעם כשהגיע היום הזה אמרתי לעצמי "הנה, הפעם אני אלך לבקר, מספיק לברוח, הגיע הזמן פשוט להתמודד". ואני, אני פחדן. תמיד אמרת את זה, ואת רואה, צדקת. אני לא מסוגל לראות את זה מולי- את יודעת איך זה- לראות זה להאמין. אני עדיין רואה אותך בעיר לפעמים, קצה חיוך, עיניים בורקות, מלאות שמחה, מלאות חיים. אני רואה אותך בבנות שעוברות לידי- אבל זו לא את, זה רק בראש שלי.
אני מתחרט עכשיו על כל-כך הרבה דברים... אפילו שאמרתי שאני לא מאמין בלהתחרט- ואת הסכמת. אז למה אני פה? את בטח שואלת. למה אני מטריד אותך? ילדה יפה שלי. אני לא ממש יודע. אולי אני רוצה להתגבר, אולי אני רוצה לשכוח את הפנים האלו שלך, את ההזיה שרודפת אותי כבר חמש שנים. אני רואה אותך בעיני רוחי שוכבת, עיניך עצומות, את חולמת?... כל-כך קל להתבלבל. אבל אז אני מבחין איך קבוצות השערות מתנענעות מעצמן, תולעים שזוחלות באיטיות, נכנסות ויוצאות מתוך גופך. חיוכך מתעקם ומתעוות עד שלא נותר ממנו דבר. דמותך נרקבת אט כנגד עיני. אף אחד על זה לא יודע. ואף אחד גם לא ידע. את יודעת מה, זה יהיה הסוד של שנינו, שבכל לילה אני רואה איך תולעים מכרסמות לך בתוך הנשמה.
הרבה זמן האשמתי את עצמי, את זה את בטח לא יודעת. על כך שלא תפסתי אותך ברגע הנכון, שלא ניערתי אותך והראיתי לך שהדברים שאת עושה מובילים לאסון.
אני לא יודע את התאריך אפילו, אבל אני זוכר את הפגישה האחרונה. ידעתי שמשהו לא בסדר, אבל לא חשבתי שאת כבר כל-כך רחוקה. ניסיתי להושיט לך יד, הכי רחוק שאפשר- ואת סירבתי לי. לא רצית אותי. אמרת שיש כבר משהו אחר.
אני כועס עליך כבר חמש שנים, כועס ולא מצליח להרפות. את לא מבינה שכל מה שקרה לך את עשית לעצמך. איך לא הבנת כמה קשה יהיה בלעדייך לחיות. אני רוצה לבוא אליך, אני רוצה לראות שוב את החיוך, את העיניים, אני רוצה שוב להרגיש את חום גופך. פשוט לא יכול לבוא לדבר עם אבן שאמורה למלאה את מקומך. אני רוצה להיפרד עכשיו. אני רוצה לנוח. אני צריך קצת מרחב, להבין איך זה קרה ולמה לא ראיתי את מה שהסביבה כבר מזמן ידעה. חמש שנים שלא ישנתי. חמש שנים אני חי בהזיה, מנסה להבין מה לעזאזל קרה שם ולמה הפגר הזה הזריק לך עוד מנה.
אז כאן אני נפרד ממך. לקבר אני כבר לא אגיע. ואם אשרוד את התהום הזאת תדעי שגם לך זה לא הגיע.
