יום חמישי, שעות אחה"צ, שיעור תסריטאות מתחיל.
לכיתה שלי נכנס, מרצה גבוה, חתיך שאי אפשר לתאר במילים, הפנים שלו
יותר מדי מלאכיות ומשורטטות בשביל אחד שבכלל מכנים אותו "מרצה".
זהו זה, זה הדבר הבא, אמרתי לעצמי, בטח בשבוע הבא כבר נראה איזה כתבה עליו
בעיתון מרכזי על איזה סרט קטן ורגיש שהוא כתב ועבד עליו שנים.
השיעור מתחיל, אני יושבת מרותקת ולא מזיזה את עיניי מעיניו המהפנטות של המרצה שלי, גומעת כל מילה בשקיקה, רוצה ללמוד עוד והמון, רק שהשיעור לא
יגמר, כי אז אני אצטרך לחכות עד השיעור הבא וזה יטריף אותי.
השיעור ממשיך, רוב התלמידים מסביבי כבר אבדו עניין ממזמן.
מתחילים דיבורים בכיתה, המרצה מפסיק את השיעור ומבקש מהפטפטנים שביננו לדבר בינהם בהתכתבות, צחוק והתלהבות בכיתה, אנשים באמת מתחילם להתכתב ביניהם.
ואני עדיין מהופנטת, נכנסת לעולם של פנטזיות משלי, מדמיינת איך אני אגש אליו בסוף השיעור ואשאל אותו איזה שאלה חכמה על קונפליקט מרכזי או על איזה אירוע מחולל שסביר להניח יקרה בחיי אחרי שהמרצה יצא מהכיתה.
המרצה מסביר על הדמות המרכזית בסרט, איך צריך לחוש את הדמות, להרגיש שהיא בתוך תוכנו ובינתיים הדמות המרכזית שאני מרגישה זה הוא בלבוש של נסיך לוקח אותי רחוק מהשיעור הזה ומכל הפטפטנים שמסביבי.
מזווית עין אני מבחינה שאחת מהסטודנטיות לא מורידה ממנו את העיניים, מדי
פעם היא שולחת לו חצי חיוך, נראה לך שהוא בכלל שם עלייך, את יכולה להיות אמא שלו.
חברה שלי מנסה ללחוש לי משהו ואני מתעלמת לגמרי, היא צובטת אותי, תתייחסי אליי היא אומרת, אני מחייכת אליה ואומרת: "התאהבתי והפעם בגדול"!
חברה שלי צוחקת במי? מצביעה על המרצה בו? חבל לך על הזמן, אין לך סיכוי, אני מסתכלת עליה ואומרת בביטחון: " זה רק עניין של זמן עד שאני והוא ניכנס למיטה. המרצה קוטע את דבריי, סליחה את שם בסוף, את מפריעה לי!
אני מסדרת את שערי בהפגנתיות ומסמיקה מביישנות, קורצת לחברתי ואומרת לה , זה מה שנקרא התחלה.
השיעור נגמר, הוא אוסף את דבריו, אני עדיין יושבת באותה תנוחה וממשיכה בראשי את הפנטזיות.
זהו זה, החלטתי, אני הולכת לכתוב את תסריט חיי, סיפור ההתאהבות במרצה שלי וברור שיהייה, הפי הנדינג ונרכב על איזה סוס לבן עד השקיעה.
השבועות עוברים, וכלום לא קורה, ולמה שבעצם יקרה אם אני עדיין באותה תנוחה
בכיתה, די מהופנטת ועדיין מפנטזת.
עוד שני שיעורים, הקורס נגמר, חייבים לעשות משהו, לאזור את האומץ הנדרש
וללכת לדבר איתו.
דפקתי את המראה המושלם, מחשוף רחב, עקבים גבוהים ואיפור מדויק.
סוף השיעור, אני קמה מהוססת ונגשת אליו, שואלת איזה שאלה דבילית על וויס אובר, העיקר כדי לדבר איתו והוא, מתעלם לגמרי מהמחשוף, מסביר, מחייך, מנסה להיות נחמד אבל לא מזמין אותי לקפה או גורר אותי למיטה.
הפסקה, אני יושבת עם חברתי הטובה, חולמת בהקיץ, מנסה לנתח את מה שקרה,
אני שומעת ברקע רכילות על המרצים בקורס, מתחיל להיות מעניין, הדרמה ממשיכה, אני מתקרבת לשיחה ושומעת שמדברים על המרצה שלי, בטח " הכוכב
נולד הבא".
אחת מהגרציות של הכיתה, זאת שיודעת הכל על כולם, פולטת שנודע לה שהוא...
לא, לא יכול להיות, הומו, אני צועקת בקול חזק, ומושכת את תשומת ליבם של כל
אנשי הכיתה, אבל... אני מנסה להגן על השמועה בכל כוחי, מספרת את כל התירוצים האפשריים שאפשר להמציא ומנסה לשנע, שראיתי אותו עם משהי לפני חודש ושהדמות בסדרה שעכשיו הוא כותב זה על החברה האחרונה שלו, אבל אף אחד לא קונה את זה.
פתאום אני נזכרת איך הוא לא הפסיק להסתכל על יאיר, זה שתמיד בא עם גופיות ומבליט את השרירים , והחולצה הכתומה שהוא לבש בשיעור השלישי הייתה ממש צמודה, מתחילים להתחבר לי הדברים. העיניים שלי מסתובבות, אני מתחילה להרגיש התחלה של בחילה משולבת בסחרחורת קלה ואומרת לעצמי, שוב את אותו משפט שאני מכירה כבר מזמן "זה לא קורה לי".
